סינדרלה

43

קלובר מיי
אולי עברו יומיים? לא יודעת. אני עייפה כל הזמן ואדוארד מכריח אותי לאכול אוכל שאין לי תאבון אליו. ״אם לא תשתפי איתי פעולה אני אכריח אותך.״

״זה לא מה שאתה עושה עכשיו?״ אני ממלמלת ברוגז.

״תסתמי.״

״לך תזדיין,״ אני זורקת לו מבט עצבני, אוכלת עוד ביס מההמבורגר המלא מיונז שלי.

״הייתי עושה את זה אם מישהי לא הייתה הורסת לי את כל התוכניות.״

״מצטערת באמת שאני מונעת ממך להזדיין, חמור. לא ביקשתי שתקח אותי לכאן ולא התכוונתי להפריע לך ולחיי המין הדפוקים שלך.״ אני רותחת מכעס.

הוא מגלגל עיניים.

״אל תגלגל לי עיניים.״

הוא נשען קדימה. ״אני מחלק את הפקודות.״

״לך תזדיין.״ אני מפסיקה לאכול.

״שוב? אמרתי לך מה דעתי על זה.״

איזה מניאק!

אני בוכה עכשיו? אני מרגישה רטיבות מציקה לעיניי. ״מצטערת באמת שאני מפריעה לך להזדיין!״ אני צועקת.

הוא מביט בי בכעס. ״תסיימי את האוכל שלך. שבי בכיסא ואל תקומי עד שכל ההמבורגר לא בבטן שלך.״

״אני לא רוצה!״ אני צועקת. וואו. זה כיף לשחרר את הרגשות האמיתיים שלי.

״תחזרי לכאן!״ הוא נובח כשאני מתקדמת למדרגות. אני לא מקשיבה לו אבל הצעדים שלו מצמצמים את הפער. הוא מסובב אותי אליו במהירות שעושה לי סחרחורת. ״לא סיימתי איתך.״ הוא נוהם, קרוב אליי יותר מדי. ״תוציאי את המקל מהתחת שלך. הוא מעורר רחמים.״

בן זונה.

אני חובטת בחזהו. ״אתה אידיוט.״

״זה המילים האחרות שלך לומר שאת אוהבת אותי?״ הוא מסנן בכעס. ״את מתנהגת כמו אמיצה כלפי כולם, אבל בנינו, את הכי פחדנית שאני מכיר.״

בן זונה כפול!

אני מצייצת.

״קדימה, קלובר. תגידי את זה.״ הוא לוחץ עליי.

״תעיף את הידיים שלך -ממני.״ קולי נשבר.

״בחיים לא. תגידי את זה.״

אני בוכה ממש. זה הופך אותי לפגיעה וחלשה. בכי זאת חולשה. אני צריכה לחייך גם כשכואב. ״לא,״

״תגידי את זה.״ הוא מנמיך את קולו, מאיים, לוחץ.

״תפסיק ללחוץ עליי!״ אני צועקת.

״רק ככה זה יעבוד במוח הדפוק שלך.״ והלב שלי מתכווץ. ״תפסיקי לבכות. אני רוצה לשמוע מה את מרגישה באמת, ולא משחק שכל מי שאת מכירה קונה בסנט.״ הוא מתקרב עד שהבל פיו מחמם את פי. ״אני לא כולם.״

אני נועצת את ציפורניי בזרעותיו. אני רוצה להכאיב לו כמו שהוא מכאיב לי.

״קדימה, תכאיבי לי,״ הוא נוהם.

אני לא יכולה.
זה לא בסדר.

אני משחררת את זרועותיו. ״מה אתה רוצה ממני, אדוארד? אמרת שנמאס לך להזדיין איתי, זוכר?״ אני כועסת, פגועה עד שקשה לי לדבר רגיל. הקול שלי רועד.

״נמאס לי מהשקרים שלך. הבדל עצום. אמרתי לך שאני יכול להזדיין איתך עד שארית חיי.״ הוא מושך בשיערי וגורם לי להביט בו. ״אני רוצה לשמוע מה את באמת מרגישה ולא זיוני שכל.״

עיניו מביעות כנות.

למה?

אני לא רוצה.

אני מפחדת.

אני נרתעת ממנו, מנידה את ראשי לשלילה. ״תגידי את זה.״ הוא לוחץ עליי שוב.

ואז אני מתכוונת לברוח.

״סינדרלה הייתה כזאת פחדנית מזויינת?!״ הוא קורא. אני כמעט נופלת אבל הוא מייצב אותי.

״אני שונאת אותך.״ אני לא מורידה את עיניי משלו. ״הנה. אמרתי את זה.״

״חבל שאת משקרת לעצמך, קלובר.״ שריר קופץ בלסת שלו.

הוא רוצה שאגיד לו כמה אני אוהבת אותו כדי לרדת עליי? שילך להזדיין.

אני בורחת לחדר שלי.