סינדרלה

23

קלובר מיי
עוד פעם אחת אני אשמע אותו קורא בשם שלי... ואני אתפוצץ. ״קלובר,״ ג'קסון מוציא אותי מדעתי.

אני נוהמת, מושכת מעליי את השמיכה. ״מה?״ קולי חד.

״את לא קמת מהמיטה כל היום. העיניים שלך נפוחות בצורה מגוחכת כבר. מה נסגר? נתתי לך זמן לבד, אבל.. דברי איתי. אני כאן.״

משהו בתוכי צועק עליי להתעלם ממנו.

״תעזוב אותי בשקט, ג׳קס.״ אני בועטת בו והשמיכה נופלת קצת. תוך שנייה אני באוויר. ״אלוהים! ג׳קס!״ אני בועטת בגב שלו וזה אפילו לא מפריע לו. ״תוריד אותי!״ הוא יוצא איתי מהחדר תוך רגע.

״לא שמעת אותה?״ קול עמוק גורם לי לדם שלי להתלהט מכעס.

ג'קסון מוריד אותי. ״רק רציתי שתאכלי קצת.״ הוא אומר בנימה לי כועסת. ״את מענישה את עצמך על דברים שלא את עשית.״

המשפט הזה זה ממש כמו סטירה לפנים.

״זה לא פאקינג עניינך!״ אני צועקת. אני לא אמורה לצעוק על ג'קסון כי הוא רצה שאדאג לעצמי, אבל לכל הרוחות, אני כבר לא יכולה לשמור על כל הכעס שלי לעצמי.

״את מתנהגת כמו ילדה קטנה, קלובר.״ הוא מסנן בכעס. ״אני לא צריך לעשות לך בייביסטר.״

בן זונה. ג'קסון פשוט בן זונה.

אני מכווצת את גבותיי ובולעת את העלבון. ״לך לעזאזל, טמבל,״ אני חובטת בחזהו במהירות ומסתובבת ללכת לחדר אבל אדוארד חוסם את הדרך שלי. אני זזה ימינה והוא זז ימינה, אני זזה שמאלה וכך גם הוא.

״לא אכלת היום כלום, סינדרלה?״

אני לא יודעת איפה יותר כואב לי עכשיו.

״תזוז.״ אני נוהמת, לא טורחת להרים את הראש ולהביט בעיניו. כואב לי כל כך על המילים שהוא אמר, שאפילו להסתכל לו בעיניים אני לא מסוגלת.

״היא לא אכלה היום כלום.״ ג'קסון מתערב. ״היא מענישה את עצמה.״

״על מה?״ אדוארד מביט בי במבט הזה. הוא מנסה לקרוא אותי. הדפים אצלי קרועים, לעזאזל. הספר הפוך ודפוק. הוא לא צריך לנסות להבין אותי.

״זה לא עניינך.״ אני אומרת לאדוארד בנימה רגועה למרות שאני ממש לא רגועה.

״היא חלמה על האונס ועכשיו היא מענישה את עצמה.״ ג'קסון הזה... אם הוא לא יסתום את הפה אני אכה אותו עד שהוא יאבד הכרה.

אני זזה במהירות כדי לעקוף את אדוארד והוא שוב זז וחוסם אותי. ״סינדרלה,״ קולו נעים, רך.

אני שונאת להרגיש ככה רק כי הקול שלו עדין כלפיי. ״תפסיק לקרוא לי ככה. הכינוי מטופש.״ אני אומרת בקול מעוצבן. ״לא נסיכה מסרט דיסני וכל החרא הזה, זוכר?״ אני מאגרפת את ידיי.

אני צריכה את כל הכוח שבי כדי שלא לבכות.

אנחה כבדה יוצאת מגרונו והוא מושך בשיערו בתסכול. הוא נותן לי לעבור. אני עוברת ומתנגשת בכתפו בחוזקה. הוא נוהם. ״קלובר.״ קולו מזהיר.

״לך תזדיין.״ אני מסננת בכעס.

״אז תפתחי את הרגליים,״ קולו נמוך ומעוצבן. אני קופאת. ״לעזאזל,״ הוא מתחרט? יופי. הוא צריך.

ג'קסון מכחכח בגרונו במבוכה.

אני מסתובבת להביט באדוארד. הוא משפשף את המצח שלו ונראה מתוסכל, כשעיניו פוגשות בשלי החרטה שלו יותר ניכרת לעין.

אני מסתובבת בחזרה ומתקדמת בצעדים מהירים לחדר.

למה הוא חייב להתנהג כמו איזה שמוק?