סינדרלה

45

חצי שנה לאחר מכן
קלובר מיי
אני נועלת את העקבי זכוכית. השמלה המנופחת והמוגזמת עדיין על גופי. אדוארד רצה לעשות לי יום הולדת ואני התעקשתי לעשות יום הולדת בסגנון נשף סינדרלה.

אני לא אוהבת דברים מוזרים, אבל המשאלה שלי זה להיות סינדרלה ליום אחד לפני שאני זורקת אותה לאלפי עזאזל ומציגה את קלובר האמיתית.

״את מוכנה?״ הוא נכנס לחדר שלי מבלי לדפוק. יותר נכון החדר שלו כי עברתי לחדר שלו מאז שאנחנו... בסדר.

״מוכנה,״ אני נעמדת על רגליי ועושה סיבוב. ״אני לא מוגזמת?״

אני אוהבת את איך שהוא מסתכל עליי.

״את מושלמת. בואי כבר,״ הוא מחייך חיוך קטן.

אני מחבקת את גופו בחוזקה. ״תודה.״ אני לא יכולה שלא לחייך. הוא הציל אותי, לפחות ככה אני מרגישה. כל כך פחדתי לגמור כמו אמא שלי.

״על מה?״

״על מי שאתה.״ אני מרימה את ראשי אליו ומחייכת. ״אמא שלך עשתה עבודה טובה.״ אני טופחת על הלחי שלו בקלילות. גבתו מתרוממת בהפתעה. ״מה?״ אני מסמיקה.

״שתית משהו?״

הוא לא רגיל למחמאות שלי.

אני צוחקת. ״מיץ האהבה,״ אני אומרת בדרמטיות. הוא מגלגל את עיניו כשחיוך מתנוסס על שפתיו.

אני אוהבת את אדוארד של היום, למרות שהוא לא כזה שונה מאדוארד של הפעם הראשונה שהכרתי אותו. הוא קצת יותר חייכן, אכפתי, פתוח, מגונן. על מי אני עובדת? הוא כן שונה. אדוארד של פעם לא היה מחייך אליי מכל הלב כמו אדוארד של היום.

אני מרגישה שהצלנו אחד את השניה.

זה כמו לחיות מחדש. ״על מה את חושבת?״ הוא שואל כשאנחנו נכנסים למעלית.

״שאני שמחה שנכנסת לי לחיים.״

״כל המחמאות שלך היום מפתיעות אותי, סינדרלה,״ הוא מצמיד אותי אליו. ״יש סיכוי שאת שיכורה?״

״שום סיכוי. מפחד מקצת אהבה?״ אני עוקצת.

״עד שהביצים שלי רועדות.״ יש צל של כנות בעיניו. ״אם אבטיח לזיין אותך לנצח, תישארי איתי לנצח?״

אני מחייכת. אנשים יחשבו שזה פסיכי להגיד דבר כזה, אבל לאדוארד יש בעיה קטנה כמו שלי יש. כל האנשים הקרובים שלו מתו. הוא מפחד שאלך לו כמו כולם. ״להזדיין לנצח? איתך?״ אני לוחשת.

השפה שלו מתעקלת. ״כן,״ הוא לוחש בחזרה.

״תן לי לחשוב על זה.״

״אצטרך לדחוף אותך לקיר ולתת לך אורגזמה נוספת כדי שתעני חיובי?״

כן!

אני מחייכת. ״העלת לי רעיון. תוכל לעשות את זה? אבל אני חוששת שלא תוכל להרים את השמלה. היא כבדה בטירוף.״

״את סתם מורידה מערכי, קלובר.״ הוא מביט בי כמו הזאב שעומד לטרוף את כיפה אדומה. זה מטורף.

״אני סינדרלה.״ אני מזכירה לו, כי אם הוא חושב שאני כיפה אדומה והוא הזאב, אז שיעשה סיבוב, כי הוא מדמיין.

אני מרגישה משהו בי רוצה לצרוח. צד שבי אני מסתירה. אני מחייכת חיוך אבל הוא נהפך למזייף, מהקולות שבראשי.

הוא מסיט את עיניו ממני, מלקק את שיניו ונראה כמו אחד שחודר לעומק המחשבות. ״מה עובר בראש המטורף שלה?״ הוא ממלמל לעצמו.

אני מחייכת. ״לעולם לא תדע.״ אם הוא ידע הוא ירצה לבעוט לי בתחת.

״את זה עוד נראה.״ הוא קורא עליי טיגר. עיניו מתכהות כשהוא מביט בי. ״את יודעת מה אני חושב?״

״תשתף אותי.״ אני מחבקת את עורפו בקלילות. גופו מתרכך למגעי, וזה מה שאני אוהבת באחד מן המילוני הדברים בו. יש לי שליטה עליו.

״שאת יכולה לשחק את עצמך דמות נסיכות עד מחר, אבל כשאנחנו לבד אני מעדיף שתבעטי לה בתחת.״ זה נוגע ולא נוגע בליבי. זה מבלבל. למה הוא מתכוון? זה אמור להכעיס אותי?

״מה זה אמור להביע?״

״שאני אוהב אותך ולא את הדמות שאת מציגה לכולם. כשאת איתי תהיי את.״ זה מרגש אותי. ״אני אוהב אותך, קלובר. אותך.״ והלב שלי? חה! איפה תמצאו אותו? הוא התמוסס מרוב אהבה.

״אל תיבהל מהלב שלי.״ אני מזהירה לדפיקות המטורפות. הוא מחייך. ״אני אוהבת אותך, אדוארד.״ אני בוכה? כן. יש סיכוי.

הוא עדיין מחייך. ״הנה היא חזרה,״ הוא מוחה את הדמעות שלי. ״הבכיינית שלי...״

אני מכה את חזהו בצחוק כשעוד דמעות של שמחה מחליקות.

סוף טוב באמת קיים.
סוף טוב הגיע אליי.

מה עשיתי כל כך טוב בחיים שלי? אולי בגלגול הקודם הייתי מצילה חיים של אנשים? אולי הייתי אזרחית לתפארת? בת נהדרת? מי יודע?

אדוארד המתנה הכי טובה שהעולם יכל להעניק לי.