סינדרלה

38

קלובר מיי
״ואז קרה מה?״ הוא מושך אותי קרוב אליו. ״אני לא זוכר.״ אדוארד מתנהג כאילו הוא לא זוכר כלום מהלילה המטורף שעברנו. הספקתי לספור אחרי הסיבוב הרביעי.

״אמרת לי שאני אהבת חייך.״

״משום מה אני לא זוכר את החלק הזה.״

״אמרת שאתה לא זוכר בכלל.״ אני עוטפת את רגליי סביב אגנו כשהוא מתכוון לקום. הוא קם איתי ככה. ״אני לא יורדת ממך בחיים.״

״אני לא מתלונן, סינדרלה.״

אני מחייכת. ״אני אוהבת שאתה קורא לי ככה.״

הוא נושק לקודקוד ראשי. דפיקה חזקה מקפיצה אותי, ״בוס, אנחנו בבעיה!״

גופו מתקשח. ״את יכולה לחכות לי כאן?״ אני יורדת ממנו, מהנהנת לחיוב. הוא נעלם כעבור ממש שנייה.

איזה בעיה?

אם יש משהו אחד שלמדתי זה שהסקרנות מעולם לא עזרה לי.. אז אני יושבת בסבלנות רבה שכנראה הופכת אנשים. ואז אני שומעת דברים נשברים.

אני מחכה לאדוארד וכשהוא חוזר הוא לא נראה מאושר. ״אדוארד, הכול בסדר?״ אני לא יודעת שלא. מבטו קטלני כשהוא מביט בי. לחיי מסמיקות ואני מחכה לשמוע משהו פוגעני.

הוא מביט בי עוד קצת ואז מתיישב לצידי.

אני מתיישבת עליו ואני מרגישה את כל המתח בגופו משתחרר. ״בלגן בעבודה.״ הוא בוהה בשפתיי.

״למה?״ אני מביטה בו בחשש, מחכה לרגע שהוא יגיד משהו פוגעני, אבל לעזאזל... זה לא מגיע. זה מפתיע אותי כמו שזה מחמם את ליבי מכך שהוא לא כועס עליי.

״לא צריך להעסיק אותך. את רוצה לעשות משהו? לראות משהו?״

״מה אתה אוהב לעשות?״

הוא מעקל את שפתיו. ״אותך.״

אני דוחפת אותו כשצחוק פורץ ממני כמו שיגעון. ״אלוהים, אתה כזה..״ אני עדיין צוחקת, טופחת על חזהי בדרמטיות. ״רומנטי!״

הוא מחייך חיוך קטן ומשועשע. ״אני חושב שזאת הפעם הראשונה שאני שומע את זה.״ והפעם האחרונה!

״שלא יעלה לך. אתה לא.״ אני מגלגלת עיניים בחיוך. ״אה,״ אני נזכרת. ״לא סיפרתי לך-״ אני קמה מעליו, מקפצת על רגליי בהתרגשות. ״אמרתי ללוקאס ללכת להזדיין.״

״עשית מה?״ עיניו בוחנות אותי, הוא מגחך מהקפיצות שלי. ״מי זה לוקאס?״

״המעצבן מהעבודה. הוא פיטר אותי.״ ואז אדוארד מחייך מכל הלב. ״תחייך אליי תמיד ככה..״ אני מגלגלת עיניים, מפסיקה לקפוץ כמו אחת שנתקע לה משהו בתחת.

״אז את כבר לא עובדת שם?״

״לא. כבר לא.״

״מעולה. לא אהבתי את איך שהוא דיבר אלייך.״ אדוארד מושך אותי שוב אליו. ״עכשיו אני יכול?״ הוא מרים את החולצה שלו שלבשתי, שבאה עליי כמו שמלה.

״תמיד,״ אני לגמרי מאוהבת בו. שפתיו מתעקלות. אני מבינה שזה עולה לו למוח. ״רק אל תחמיא לעצמך יותר מדי, או-קיי?״ אני טופחת בקלילות על ראשו, ואז הבטן שלי פוגשת במיטה ואני פולטת צווחה מבוהלת.

״או-קיי.״ הוא חוזר אחריי כאישור.

אני מבינה שיש לגבר הזה הרבה כעס לשחרר. תקראו לי סדיסטית, אבל אני בעניין של הרבה כאב.

״את רטובה.״ הוא נאנק כאילו אני זאת שנגעה בו. ״איך זה הגיוני שאת תמיד רטובה ככה?״

אולי כדאי שאחמיא לו. ״בשבילך,״ אני פלרטטנית מטורפת.

״נו באמת,״ הוא נוחר בבוז.

שמתי לב שהוא פחות בעבודה. כאילו רק עכשיו אמר שיש בעיות בעבודה, ואפילו בקושי יצא לי לראות את ג'קסון כמו פעם... אבל זה יעסיק את מחשבותיי אחר כך, כי המגע שלו עכשיו מערפיל את תאיי המוח שלי.

מצטערת! לא יכולה לחשוב בהיגיון!