סינדרלה

17

קלובר מיי
אני עצבנית, בטירוף. אדוארד לא יכול להכריח אותי לאכול, אין לי חשק לאכול ואני ממש לא רעבה. ״את לא הולכת מכאן,״ הוא תופס את היד שלי ומושך אותי בחזרה, גורם לי להתיישב בכיסא.

ג'קסון הלך הביתה כבר מלפני שעה.

״אני לא רעבה.״ אני מאגרפת את ידיי.

״תאכלי בכוח. תכניסי משהו לפה הגדול שלך לפני שאני אעשה את זה.״ הוא נוהם.

״עוד פעם?״ אני מגחכת בכעס. ״אולי תפסיק להיות כזה מניאק? אלוהים! אני תמיד מעצבנת עם פה גדול, ואף אחד לא רוצה להיות בחברה שלי נכון?״ אני מאבדת את הסבלנות שלי כי הוא אומר דברים שממש מציקים לי. ״אני פשוט שונאת אותך!״ אני קמה מהכיסא.

״את. לא. הולכת.״ הוא נראה מאופק מדי.

״תלך להזדיין, אני ש-״

״עוד מילה אחת, אחת, קלובר.״ הוא קוטע ומזהיר אותי.

״מה?״ אני מיבבת. ״תגיד לי שאני מעצבנת? שיש לי פה גדול? כבר אמרת.״ אני דוחפת אותו. ״אפילו אני שונאת את עצמי בגלל זה ו-״ אני מרגישה פגיעה כל כך. אמא עצובה בגללי. בטח שונאת את עצמי.

״ו-מה?״ הוא נוהם.

״וכלום.״ אני מתיישבת בחזרה בכיסא. אין מצב שאספר לו באמת מה אני מרגישה, סיפרתי מספיק. זה יותר מדי. אני צריכה לשטוף את הפה עם אקונומיקה.

אני מכניסה לפה שלי קצת מהבשר והדמעות לא מפסיקות לרדת. הוא מתיישב מולי ועיניו לא יורדות ממני. כל ביס בבשר אני מרגישה צורך לבכות עוד יותר.

״למה את בוכה עכשיו?״ קולו חלש כאילו הוא עומד להתפוצץ.

״אני לא רוצה לאכול את זה.״

״את חייבת. לא אכלת כלום.״

אני מתעלמת ממנו עד הביס האחרון של הבשר. ״סיימתי.״ הוא לא אומר כלום ואני נעמדת על רגליי. אני לא יכולה להסתכל עליו ולחיי בטח אדומות בטירוף.

אני שונאת את עצמי כל כך שאני לא יכולה להסביר כמה אפילו.

״קלובר,״ הוא נושם עמוק.

״אני לא רוצה לשמוע עוד עקיצה, בבקשה,״ אני עולה בחוסר חשק במדרגות. אני מרגישה שהוא מאחורי בכל צעד שלי. אני עוצרת ומחכה שהוא יעקוף אותי, אבל הוא לא עושה את זה. אני מביטה בו ומכווצת את גבותיי בכעס. אני ממשיכה במדרגות רק יותר מהר ולפני שאני נכנסת לחדר הוא נכנס איתי.

אני משחררת נשימה עצבנית.

הוא מעצבן.

״פאק. זה בגלל מה שאמרתי לך?״ הוא שואל ברגע שאני נכנסת מתחת לשמיכה. ״בגלל זה שאמרתי לך שיש לך פה גדול ושאת מעצבנת?״

הוא חייב להגיד את זה?

אני מושכת את השמיכה מעל הראש ונאנחת בתבוסה.

״קלובר.״ צעדיו מתקרבים.

״כן.״ אני ממלמלת, נבוכה בטירוף.

״נפגעת מזה?״ הוא נשמע מופתע. ״את בעצמך אמרת את זה.״

״כי זה מה שאמרו לי. אני לא אדבר בחיים יותר.״ אני מבטיחה. הוא צוחק, אני מציצה בקטנה. ״מה מצחיק?״

״את לא יכולה לא לדבר בחיים. נולדת בשביל לדבר.״ הוא מחייך חיוך רגוע והלב שלי פשוט עושה סלטות. אני מיבבת. ״מה עכשיו?״ קולו חלש.

״אתה מגעיל, אני אוכיח לך שאני לא אדבר בחיים,״ אני אומרת בנימה מאופקת.

״כן? בחיים?״ גבותיו מתרוממות בהפתעה. ״אני נותן לך שבוע. אם את מצליחה אני פותח את דלת הבית עבורך ואומר לך לעשות מה שפאקינג בא לך בחיים שלך.״ הוא מבטיח.

אני מושיטה את ידי אליו והוא לוחץ אותה בחיוך.

הצמרמורת מגיעה אל גבי והחום עוזב ברגע כשידו עוזבת את שלי. הוא מביט בי עוד כמה שניות. ״בהצלחה. תצטרכי את זה.״

מניאק.

אני לא יכולה להגיד כלום, נכון?

אני כן יכולה להגיב באצבע שלישית אבל. אני מרימה לעברו את האמה שלי והוא מחייך חיוך סקסי בטירוף. ״אני בחדר אם תצטרכי אותי, סינדרלה.״ והוא מתרחק ואני בוהה בישבן הלוהט שלו.

נכון שהוא מושלם?

הישבן או אדוארד?

שניהם! גאד!

הדלת נטרקת ואני מנסה להבין לאן הכנסתי את עצמי.
לא לדבר שבוע?
מה היה קורה אם לא הייתי מדברת בחיים?

טוב. ברור שלא הייתי מצליחה שלא לדבר בחיים.

אני לא מאמינה שאשרוד שבוע אבל האגו שלי כל כך התנפח ואני מרגישה צורך להחזיר את הכבוד שאבד לי בעקבות כל המילים המעליבות של אדוארד.

קטן עליי.

לא.

יותר נכון לומר גדול עליי. כן.