סינדרלה

12

חלק 3
קלובר מיי
עיניו פקוחות והן לא זזות משלי. הוא מנסה להפעיל עליי כוח ואני מנסה לדחוף אותו. הוא מתנתק ממני במהירות, ״אל תתנגדי.״ קולו חד.

״לא,״ אני מיבבת. הכול מכה בי.

״אני אכאיב לך.״ הוא מזהיר אותי. שנייה לפני שהוא מתקרב אני עוצמת את עיניי בחוזקה. אני מפחדת כמו בפעם הראשונה. השפתיים שלו לא נוגעות בשלי והאחיזה שלו נעשת עדינה יותר בשיערי. האצבעות שלו משחררות משיערי לגמרי.

אני מהססת. כשאני פוקחת את עיניי אני רואה את העיניים הירוקות שלו, הן כהות. ״לכי,״ קולו נמוך. ״לכי לפני שאעשה משהו שיגרום לך לבכות.״

אני מכה את חזהו. פחד מציף אותי. ״מאחלת לך למות!״ ואז אני מורידה את הנעלים. ״אני לא צריכה אותם ואל תקרא לי סינדרלה ואל תסתכל עליי ככה,״ אני מתנשפת בלחץ. ״ואל תתקרב אליי.״ עיניי מעקצצות.

אני רוצה ליפול על הברכיים ולבכות כמו ילדה קטנה.

אני מפחדת.

הוא היה נוגע בי אם לא הייתי רוצה? הוא היה.. אונס אותי?

״תבכי בחדר שלך.״ הוא אומר באדישות.

אני מגלגלת את עיניי הצורבות. ״אני לא אבכה בכלל.״ אני אומרת במהירות.

״משום מה אני לא מאמין לך.״ הוא מתגרה בי.

״אני מקווה שבאמת תמות. ואתה יודע? שתמות, אף אחד לא יבכה עלייך.״ אני מתרחקת ממנו ורצה לחדר במהירות. אני טורקת את הדלת אחרי ומורידה מעליי את השמלה.

אני לא רוצה את השמלה הטיפשית שלו.
אני לא רוצה שהוא יקרא לי סינדרלה.
אני שונאת את סינדרלה כי היא חזקה, כי היה לה גיבור שחיפש אחריה, כי היה לה מישהו בסופו של דבר. היה לה סוף טוב, לעזאזל.

לי בחיים לא יהיה סוף טוב.

אני.. לי.. בחיים..

אני משפשפת את עיניי בתסכול.

אסור לי לבכות.

״את רוצה שאמא תהיה עצובה בגללך?״ עוד פעם. זה חוזר כמו לופ.

אני עוצמת את עיניי ונשכבת על המיטה כשאני רק בתחתונים. דפיקת דלת. ״מיי?״ זה ג׳קס. ״אני יכול להיכנס?״

״אני ערומה!״ אני קוראת בכעס. אני פוקחת את עיניי באיטיות ומביטה בתקרה. אני מושכת את השמיכה ועוטפת את גופי, אני מתקדמת אל הדלת ופותחת אותה בקטנה. ״מה?״

״הוא כמעט ירה לי במוח.״ הוא אומר בנימה חלשה. הבטן שלי מתהפכת. ״את בסדר?״

״אני רק עייפה.״ אני משקרת. בזמן האחרון נהייתי ממש שקרנית.

״הוא יצא מהבית עצבני. זה לא טוב. הוא בלי שמירה עליו ו-״ הפסקתי להקשיב לו. הוא עלול למות באמת? לא התכוונתי לכך. ״את מקשיבה לי?״ הוא נופף עם ידו מול פניי.

אני מרגישה רטט מוזר בבטן. אני מפחדת. אני.. אני מפחדת בטירוף.

״יש לך פלאפון?״ קולי רועד. הוא מתקשר אליו. אני חוטפת ממנו את הנייד בשיחה השלישית שאדוארד עונה לו.

״ג'קסון, אל תזיין לי על המוח-״
״אתה יכול לחזור?״ קולי חלש.
שתיקה.
הוא מנתק.

אני נאנחת. אני מתקשרת שוב. הוא לא עונה. אני מתקשרת שוב ושוב. לחץ נבנה בבטן שלי. ״תנשמי, מיי.״ ג'קסון ממלמל.

״אני, רק רגע,״ אני טורקת את הדלת לגקסון כשאדוארד עונה. ״תחזור, אדוארד.״ קולי כועס. ״אתה קורא לי טיפשה אבל אתה מסתובב בלי הגנה ו-״
״מה זה עניינך בדיוק?״ הוא קוטע אותי בנהמה.
אני עוצמת את עיניי. ״אדוארד,״ קולי מתחנן. הוא מנתק.

אני מתקשרת שוב ושוב ואז מתייאשת. אני מביאה לגקסון את הנייד בחזרה וננעלת שוב בחדר.

אני מכבה את האור, מפילה את השמיכה ונשכבת על הבטן במיטה, המחשבות לא מפסיקות ובסוף אני מצליחה להירדם.

אני חולמת על סיוט נוראי שאדוארד בו. אני רואה בחורים מכים אותו ואז אני רואה דם. הרבה דם. אני לא יכולה לצעוק לעזרה, אבל אני קמה באימה.

אני חשה הקלה שזה רק חלום.

אני עוטפת את עצמי בשמיכה. כשאני מגיעה אל החדר של אדוארד אני מגלה שהוא ישן. הוא לא לובש חולצה והפה שלי מתייבש. קעקועים עוטרים את פלג גופו העליון והמחוטב. ידו מאחורי ראשו ושיערו מבולגן ונוגע קצת במצחו.

אני כמעט מתפתה לגעת.

אני נושמת עמוק וריחו נכנס אפילו אל הזיכרון שלי. אני מתרחקת וסוגרת את הדלת בשקט, חוזרת לחדרי.

הוא בסדר.
הכול בסדר.