סינדרלה

22

חלק 2
קלובר מיי
כשאני קמה אני רואה את ג'קסון לידי. אני לא מבינה מה קורה סביבי.

״איך זה קרה לה?״ קול מבהיל אותי כשהדלת נפתחת באגרסיביות. ״מה לא ברור בלשמור עליה?״ טון קולו חד.

אני מביטה באדוארד העצבני. החולצה המכופתרת שלו מוכתמת בדם. ואז זה מכה בי. האחים. אדוארד הלך אל האחים.

הוא חבר שלהם?

״היא לחצה לדעת למי אתה הולך ויש לה עבר די לא טובים עם האחים. אני מצטער, בוס. אני לא יודע מה חשבתי לעצמי.״ ג'קסון ממלמל.

אני רק מביטה בהם.
אני לא מצליחה לדבר, הלשון שלי כבדה.

״איזה עבר יכול להיות לה עם הבני זונות?״ הוא מטיח אגרוף מהיר בקיר. עיניו קופצות אליי והן מתכהות כאילו הוא שונא אותי. רק המבט הזה עושה לי חשק למות. ״את שיחקת באש עוד לפני שפגשת אותי, מה?״ הוא מגחך בלעג.

אני לא מצליחה להגיד מילה. ״בוס,״ ג'קסון מכחכח בגרונו. ״היא מאוד רגישה לנושא.״

״גם איתם הזדיינת?״ וזה חודר כמו סכין. אני מרגישה גוש מוזר נעצר בגרוני. אני לגמרי רוצה לבכות.

״שיט.״ ג'קסון ממלמל כשהוא רואה את המבט המתחנן שאני שולחת לו.

״תעני לי, קלובר. לעזאזל עם הסינדרלה המקוללת, את ממש לא סינדרלה. את לא נסיכה מאיזה סרט של ילדים. אף אחד לא מתכוון להביא לך עקב מחורבנת.״ הוא מביט בי בשנאה.

הלב שלי נשבר אפילו יותר. אני מצליחה להוציא מילים אבל גם הן רועדות. ״אני..״

״תדברי!״ הוא נובח. אני מיבבת. ״לעזאזל.״ עיניו עוברות לג׳קסון. ״תעיף את הזונה הזאת מהבית שלי.״ קולו נעשה חד.

זונה? הוא קרא לי.. זונה?

הראש שלי מסתחרר.

הדלת נטרקת אחרי אדוארד. הוא לגמרי לקח איתו את הפיסות האחרונות של התקווה והלב שלי.

ידעתי שזה לא רעיון טוב להתחבר למישהו כמוהו.

אין לו לב.
הוא אכזרי.

לא סתם קראו לו יפהפה אכזרי.

״את בסדר?״ קולו של ג'קסון מדגדג בתעודה שלי. ״תקשיבי,״ הוא נאנח. ״אני אדבר איתו. את לא צריכה ללכת לאף מקום.״

״אני רוצה להיות לבד.״ אני מחייכת אליו בכוחות האחרונים שלי.

הוא מחכה כמה שניות ואז יוצא באנחה.

אני יוצאת מהמיטה. זה בכלל החדר של אדוארד.

אני מתקדמת לכניסת החדר אבל הדלת נפתחת לפני שאני פותחת אותה. אני מתכווצת בתוכי כשאני רואה את אדוארד. ״את עדיין כאן?״ קולו מעוצבן.

״כשפגשתי אותם הייתי בת שש עשרה.״ אני אומרת בקול פגיע. ״לא רציתי שהם יגעו בי בכלל. רציתי לספר להם את המצב של אבא שלי כי הם איימו על החיים שלו.״ אני מאגרפת את ידיי. ״לא רציתי לתת להם לגעת בי, בסדר? לא הייתה לי ברירה, ואם זה מה שהופך אותי לזונה, אז..״ הפסקתי לדבר. נאנחתי. ״אז תלך להזדיין, חתיכת חמור.״

החרטה מיד ניכרה בעיניו.

הוא התכוון לתפוס לי את היד אבל נרתעתי ממנו. ״אל תיגע בי.״ אני טורקת את הדלת.

אני חוזרת לחדר ששהיתי בו מלפני שהתקרבתי לאדוארד. הבטן שלי מתכווצת.

כשאני נרדמת בלילה, אני חולמת על הרגע שהייתי מוכנה לשלם כדי לשכוח. אני זוכרת את הפנים מלאות הזימה שלהם, את הצחוק הדוחה שלהם וקעקוע משותף שהיה לשלושתם על הצוואר.

אני פוקחת את עיניי באימה, מקיאה את כל מה שאכלתי מהבוקר, ובוכה. הדמעות הראשונות שאני מורידה בגלל האחים לוגן.

••••••

אל תשנאו את אדוארד! רק לקלל! לא לשנוא!❤️‍🩹