סינדרלה

42

חודש לאחר מכן-
אדוארד בלאק
מה חשבתי? שהיא תבוא בעצמה? ברור שהיא שקועה ברחמים העצמיים והמזויינים האלה.

התקשרתי כל יום לפינאס. הוא נשמע מבואס כל פעם מחדש. הבת שלו שהייתה עד עכשיו מגוננת ושמחה פתאום עצובה. שילך להזדיין על כך שלא הבחין בזה עד עכשיו.

היא הייתה יפהפייה כמו שהיא הייתה שבורה.

ידעתי שמשהו נבע מאחורי כל החיוכים והשטויות שאמרה. הכול היה תרמית ענקית. סינדרלה הייתה דמות לא אמיתית. קלובר האמיתית הייתה עצובה יותר מכל אדם שהכרתי.

העצב ניכר בעיניה.
הרצון לעזור לכולם.

אני לא אחכה עד שהיא תקום, כי היא טובעת, אז אני פשוט אמשוך אותה מעל המים.

״היי,״ פינאס פותח לי את הדלת. ״היא בחדר.״

אני אפילו לא רוצה לראות את הפרצוף המזדיין שלו. אני עוקף אותו. כשאני נכנס לחדר שלה, היא ישנה. היא נראית רגועה כל כך עד שאני נאלץ להתאפק.

כשהיא ערה היא סובלת.
כשהיא ישנה היא לא סובלת.

אני רוצה לגרום לה לאושר כשהיא ערה. אני רוצה להיות טוב יותר בשבילה, ואני רוצה לתקן את הכאב שלה לשמחה. אני רוצה להציל אותה כמו שהיא עשתה מאז שהיא נכנסה לחיי.

היא גרמה לי להבין את הבחירה שהייתה מול עיניי.

הורדתי הילוך עם כל הדם המגוחך. עם הרצון ללכת בדרך שמעולם לא רציתי באמת. הלכתי לעולם שרציתי באמת, עולם העסקים שהיה מאיים כמו עולם הפשע.

היו עבריינים מחוץ לכלא- אנשי העסקים, עשו דברים מלוכלכים. אז עשיתי קצת סדר ונלחמתי לצדק. הייתי הוגן- בשבילה, בשבילי.

רציתי עולם טוב יותר. בשבילה.

״היא ככה כל היום,״ ואז הפאניקה נתקפת בי. הוא אידיוט? מה אם היא ניסתה להתאבד? אבל אז היא נאנחת ודוחפת את השמיכה קצת. היא בסדר. הלב שלי חוזר לפעום בקצב סדיר.

״אבא,״ קולה רועד, צרוד. ״תסגור את הדלת.״

אני דוחף את פינאס בחיוך מריר וסוגר את הדלת כשאני בחדר והוא מחוץ לחדר. אני שומע את האנחות הקטנות שלה. היא מתהפכת במיטה בחוסר מנוחה.

ואז אני מדליק את האור. היא נאנחת. ״אבא,״ קולה מתחנן. ״תסגור את האור.״

״תקומי מהמיטה.״ אני מחליט להחזיר אותה לרגליים. עיניה נפקחות במהירות והמבט שלה מלא הפתעה ובהלה כשהיא רואה שאני לא ממש האבא הדפוק שלה. ״עכשיו. קדימה.״ אני מושך את השמיכה לגמרי.

הפטמות שלה עומדות דרך הגופיה הלבנה. אני אפילו יכול לראות את הצבע של הפטמות שלה והזין שלי קם לתחייה מחדש.

״מה אתה עושה פה?״ היא מסמיקה.

״הייתי אומר לך את האמת כולה, אבל לא מגיע לך.״ אני מתקדם ומרים אותה. היא מתייצבת ברישול על רגלייה. ״אני לוקח אותך איתי. נגמר הזמן שלך.״

״איזה זמן?״ היא מצייצת.

״החופש המזויין שנתתי לך.״ אני מתעצבן. ״נמאס לי לחכות לך ולקוות שתבואי לבקש סליחה. חשבתי שאני חשפתי בפנייך הכול!״ אני לא אמור לצעוק עליה, אבל אני מתחרפן. ״הייתי צריך לדעת מההתחלה שאת שקרנית.״

היא מסיטה את עיניה ממני.

אני לא יכול לסבול את זה. היא לא מוכנה להתמודד עם האמת.

״אחרי.״ אני נוהם, מצביע על הדלת.

״אני רוצה להחליף גופיה.״

אני מוריד מעליי את הגקט. ״אין זמן. קדימה. אני חסר סבלנות.״ אני מכסה את כתפייה ואז מרים את גופה כמו כלה. ״בטח גם לא אכלת כלום. נעצור איפשהו בדרך.״

״אני בלי חזייה, אדוארד.״ היא ממלמלת.

״לא אתן לאף אחד לראות כמה הציצים שלך מדהימים, אל תדאגי.״ היא עוצרת את הנשימה שלה. אני שומע את פעימות ליבה. ״את תאכלי הכול, ואם לא תאכלי הכול כבר תהיה לך בעיה איתי.״

היא עושה מה שאני אומר, לשם שינוי.