קלובר מיי
בסקס האחרון שלנו כמעט פלטתי ״אני אוהבת אותך״, אבל זה יצא ״אני אוהבת-״ ואז השתנקתי. הוא נהיה קריר יותר ומרוחק ופחות צוחק איתי.
הוא עדיין כועס עליי. אני מרגישה את זה בכל צעד שלו. בכל מבט שלו. בכל מילה שלו.
כשאנחנו שוכבים זה שונה. הוא מכאיב לי כאב שאני מוכנה לספוג. כאב שאני מקבלת ולגמרי בסדר איתו.
״אולי כדאי שנפסיק את הדבר הזה,״ אדוארד מפתיע אותי. אני מפסיקה לאכול. ״למה הפסקת לאכול?״ הוא ממלמל.
״איזה דבר?״ פחד מציף את קרביי.
״אנחנו סתם מזדיינים. הגיע הזמן שנתקדם, לא?״ זה כאילו מישהו לקח את הלב שלי, כידרדר אותו ופספס את הסל. המשחק מכור. הפסדתי גם כשהלכתי על הבטוח. הבטוח היה השקר.
״מה?״ זה מה שאני מצליחה להגיד.
״לאיית לך?״ קולו עדיין קר כל כך. זר. אכזרי.
״למה?״ אני יוצאת פתטית, אבל באהבה חד צדדית, הצד האוהב הוא תמיד הפתטי. הוא תמיד הנואש.
״למה לא?״ שריר קופץ בלסת שלו.
״למה כן?״ אני מחזירה מבלי לחשוב.
הלסת שלו מתקשחת עוד. ״את מתחילה להימאס עליי.״ כן. עדיין היה עדיף אם הוא היה מחטיף לי. אני מרימה את הצלחת, מפנה אחרי. אני שומרת על קור רוח ואלוהים יודע רק איך. ״קלובר?״ הוא קולט את השתיקה שלי.
הוא לא עלה על הסוד הגדול שלי.
הוא לא ידע.
הכול יהיה בסדר.
אני אהיה בסדר, כמו תמיד.
״מה?״ אני מחייכת.
המבט לא זז מפניו. הוא לא קונה את החיוך שלי. ״את בוכה.״ הוא נעמד על רגליו.
״בטח מהאבק. צריך לנקות את הבית.״ אני עדיין מחייכת.
הוא נושם עמוק, ״את לא מספרת לי משהו?״ עכשיו הוא נזכר?
״אני עייפה,״ אני עוקפת אותו במהירות. אני צועדת צעדים זהירים ומחושבים.
לא לעשות שום טעות.
לא ליפול.
לא לפשל.
הצלחתי עד היום לגבור על הכול, זה קטן עליי. אני יכולה לעשות את זה.
הדלת נפתחת כשאני מגיעה למיטה. אדוארד נראה זועם. ״סתמתי את הפה עד עכשיו.״ הוא מאגרף את ידיו. ״למה את משקרת לי? למה את מחייכת את החיוך הזה? את חושבת שאני טיפש?״
לא לבכות.
לא לבכות.
״את יודעת מה? נמאס לי. אני אתן לך לשקוע ברחמים המזויינים שלך.״ הוא יוצא בטריקת דלת.
אני לא בוכה.
אני בסדר.
אני מחייגת לאבא שלי. ״היי, מותק,״ קולו נשמע מופתע. ״מה שלומך? לא היית בבית בכלל בזמן האחרון.״
אני מחייכת, חזק מדי. אמא אמרה שצריך לחייך גם כשכואב. זה יעבור והכול יהיה בסדר. ״אתה יכול לאסוף אותי?״ קולי יציב.
הנה, אני בסדר. רואים??
״בטח. תשלחי לי מיקום?״
אני לא מסוגלת להגיד מילה. אני מנתקת ושולחת לו מיקום. אני נועלת את הנעליים שלי וכמעט בורחת בריצה מהבית.
לא לוקח לאבא הרבה זמן להגיע. אני לא בוכה. הוא יודע שהייתי אצל אדוארד. ״קורה בניכם משהו?״
״לא.״ אני לא משקרת. לא קרה בנינו כלום, ואדוארד הוכיח את זה כשאמר שהוא רוצה להפסיק להזדיין איתי. כי זה מה שהייתי בשבילו, רק סטוץ.
״אבא?״ אני מצייצת. ״תספר לי משהו על אמא,״
״הכול בסדר? את.. נשמעת שונה.״
״אני בסדר.״ אני ממהרת לומר.
״לא שאלתי אם את בסדר, שאלתי אם הכול בסדר, אבל עצם זה שאת מנסה להוכיח לי משהו.. אומר שאת לא בסדר.״ הוא מפענח אותי? זה מטופש.
״אבא, נהיית פסיכולוג?״ אני מקניטה בנימת עצבנית.
״הבנתי אותך.״ הוא נפגע. ״אני פה אם את רוצה לדבר.״
אני רוצה להגיד לו שהוא לא היה פה עד היום ושמאוחר מדי לתקן מה שנהרס, כי דברים הרוסים לא חוזרים לקדמותם. הגלגל לא יכול לחזור אחורה.
צברתי המון כעס בתוכי ועדיף שהוא ישאר בתוכי כדי שלא יזיק לאף אחד.
YOU ARE READING
סינדרלה
Romanceקלובר רק ניסתה להציל את אביה שוב, אבל סיכנה את עצמה. קלובר שוב דיברה יותר מדי. והגבר שעמד מולה, סובב את עולמה. קלובר רצתה להיות סינדרלה כדי להציל את חייה, והגבר שהיה איתה לא ממש היה הגיבור. הוא הנוול. הנוול שהתאהב בגיבורה הראשית של הסיפור. סינדרלה.
