סינדרלה

8

קלובר מיי
כשקמתי באמצע הלילה, מצאתי את עצמי במיטה שלי.
חשבתי שהכול היה חלום אחד, אבל העיניים הנפוחות שלי הסגירו את זה שזה ממש לא חלום.

בכיתי בטירוף.

בכיתי למשך כל השנים שהתאפקתי שלא.

גם כשהייתי צעירה יותר ותמימה יותר, שרק רציתי להציל את אבא שלי, ביום ההוא שחשבתי שיוכלו לוותר לי על החוב אם אספר להם כמה מסכן אבא שלי.. אלוהים... גם אז, לא בכיתי. הם נגעו בי והשחיתו את התמימות ההיא וגם אז לא בכיתי.

התאבלתי בלי לבכות. בשנאה עצמית שגברה על כל דבר אפשרי.

נשמתי עמוק, מביטה בעצמי במראה. התקלחתי מקלחת חמה וקיוויתי שהמים החמים ישטפו את הבושה ממני.

לא רציתי לראות את היפהפה ההוא שוב.
הלב שלי דפק כל כך מהר כשחשבתי אם הוא יוכל שוב לחבק אותי ככה. רציתי שוב את החיבוק הזה. הוא לא האדם הנכון עבורי, אז למה?

אני נאנחת ויוצאת מהמקלחת, מייבשת את שיערי. כשאני מוציאה את הפן מהשקע דפיקות עדינות גורמות לי להביט בדלת.

זה הוא?

״אני יכול להיכנס?״ זה ג׳קס.

הקלה שוטפת אותי. ״לא.״ אני אומרת בשקט.

הדלת נפתחת. ״הוא הכאיב לך?״ הוא מביט בי במבט מלא חרטה.

אני רוצה להגיד לו להתחפף.

ג׳קס. אבא. אמא. כולם.
כולם בגדו בי.
כולם השאירו אותי מאחור.

״הוא לא הרביץ לי, אם זה מה שאתה שואל.״ אני ממלמלת באדישות.

״שמעתי אותך בוכה. פחדתי רצח.״ הוא אומר בשקט. ״את בטוחה? מה הוא אמר?״

״זה לא עניינך, ג׳קסון.״ אני לא מעוניינת לקרוא לו בשם חיבה. אנחנו לא חברים בשביל שאמציא לו חיבה. הוא שותק ואני מהססת. מה האכזרי-יפהפה ההוא יודע עליי? ״מה סיפרת לו עליי?״

״אני נשבע, לא סיפרתי לו כלום חוץ מאמא שלך.״ הוא אומר במהירות.

״בשביל מה סיפרת על אמא שלי?״ אני מתקדמת לדלת, פותחת אותה כדי שיצא. ״אתה יודע מה, לא אכפת לי. העיקר שתעוף לי מהעיניים. אני שונאת אותך.״ אני אומרת במלוא הקרירות.

אני שונאת אותו על זה שגורם לי להרגיש את השנאה העצמית ההיא שוב.

חשבתי שהפצע החלים, אז איך הוא הזדהם?
כיסיתי אותו. שמתי פלסטר, לכל הרוחות!
אמרתי שזה בסדר כל עוד לא נפתח אותו.

״בסדר. אני מבין.״ הוא מרגיש רע, אני רואה את זה. ״הבוס שלח אותי לדאוג שתאכלי משהו.״

רק כי הוא שלח אותו הוא דואג שאוכל?

״ואם לא אוכל?״ אין לי תאבון.

״אז הוא יבוא שוב. הוא מתנהג כאילו הוא לא רוצה לראות אותך. הוא מבקש לא להזכיר אותך אפילו. מה קרה אתמול?״ עיניו עדיין חושדות. הוא חושב שהוא הכאיב לי.

״אני אוכל,״ אני ממלמלת בשקט ועוקפת את ג׳קסון.

כשאני אוכלת אני לא יכולה להתעלם מהמחשבות על למה הוא לא רוצה לראות אותי? אני זאת שצריכה להרגיש ככה.

״למה הוא קורא לך סינדרלה?״ ג'קסון מפתיע אותי כששואל את זה. ״רציתי לשאול עוד בפעם הראשונה.״ הוא מוסיף.

אני נאנחת. ״אפשר לא לדבר על זה?״ אני דוחפת עוד קצת בשר לפה שלי. צעדים מתקרבים. הבטן שלי מתהפכת. ״סיימתי,״ אני לוחשת. נוכחות חזקה משתלטת על החדר, הופכת את קרביי בחדות.

עיניו של ג'קסון עוברות למאחורי. אני יודעת שהיפהפה-אכזרי ההוא מאחורי. הנוכחות, המבט של ג'קסון. הכול.

״אני אלך,״ אני אומרת במהירות לג׳קסון. ג'קסון לא מנדנד לי על האוכל אבל כשאני באה לעקוף היפהפה-אכזרי, הוא זז וחוסם את המעבר שלי.

אני לא רוצה להסתכל עליו.
אני מתביישת ומפחדת.

מתביישת אחרי שהייתי כזאת פגיעה מולו.
מפחדת להרגיש כמו שאני מרגישה שהשם שלו קופץ למוח שלי.

״לא סיימת לאכול.״ קולו מדגדג מאחורי אוזניי למרות שהוא עומד מולי.

״סיימתי-י,״ קולי נשבר. ״שבעתי.״ אני מתקנת את עצמי.

עיניי נעוצות בעניבה השחורה שלו. ממתי הוא לובש עניבות? בזה לא הבחנתי. ״לא סיימת. אכלת קצת, קלובר.״

הוא לא קורא לי סינדרלה.

אני מרימה את עיניי באיטיות אל עיניו. אני מבחינה בכך שהוא קיצץ את הזיפים שלו. השפתיים שלו נראות מדהים כמו תמיד והעיניים שלו.. אלוהים. הלב שלי נעשה מטורף בעצמו.

יש בית חולים ללבבות מטורפים?

״שבעתי.״ אני אומרת שוב.

עיניו עוברות למאחורי והוא מביט לעבר ג'קסון וכנראה שזה מה שגורם לג׳קסון לדבר. ״אני לא יודע, בוס.״

שריר בלסת של היפהפה-אכזרי שלי קופץ. הוא כועס. עיניו חוזרות אליי ונראה שהוא רוצה לומר משהו, אבל במקום זה הוא זז ומאפשר לי לעקוף אותו. אני מתכוונת לעשות את זה אבל הוא מתקרב וגורם לרגליי לקפוא. אני מצייצת באנחה קצרה.

הנשימות שלו מדגדגות את פניי. אני צריכה לשדר ביטחון. אני מזיזה את ראשי אליו ואנחנו קרובים כל כך שאני מפחדת שהוא ישמע את הלב המטורף שלי.

״את רוצה שאקרא לך סינדרלה שוב, נכון?״ העיניים שלו על שלי גורמות ללחיים שלי אפילו להתלהט יותר. הוא יודע שאני רוצה.

אני בולעת את רוקי. הוא מחייך חיוך קטן ומתרחק כאילו קיבל את התשובה שלו.

מניאק.

ידעתי שלא צריך לבטוח בו.

אני עוקפת אותו במהירות וחוזרת להסתגר בחדרי.

אני משפשפת את פניי בתסכול ובולעת את הרצון הזה לצעוק בתסכול.

•••••