סינדרלה

3

כעבור שישה חודשים
קלובר מיי
אני מדברת עם ג׳קס כמו בכל יום, ואני קורעת את התחת במשמרות, בשתי עבודות, כדי לסיים את החוב ולממן את הבית לפני שיבעטו אותנו משם.

אבא לא יודע דבר כי הוא שיכור מכדי להבין גם אם אספר לו.

אני מחביאה את הכסף מתחת ללבנה אחת שברצפה של חדרי.

אבל עכשיו הגיע הזמן לשלם.

אני מרגישה דז'ה וו כשאני נכנסת לקזינו המדהים. מדהים בעיני כל המכורים, כן? אבל בעיניי הקזינו נראה כמו גיהנום יפה. הוא באמת יפה בעיצוב האפל הזה.

אורות מהבהבים וכל השיט הזה..

״היי,״ אני מחבקת את ג׳קס בחיוך.

״היי,״ הוא מחזיר חיבוק בחיוך קטן. ״הבוס לא במצב רוח, אז תהיי מאופקת. הוא יכול להיות ממש אכזרי לפעמים.״ וכנראה לא לקחתי את העצה הזאת מספיק טוב כי נכנסתי בחיוך רחב למשרד שלו.

״היי, בחור גדול,״ אני מנופפת בקופסא השחורה ששמתי בה הכול. ״חסכתי!״ אני רוקעת ברגליי בהתרגשות מסיום הסיוט הזה.

״את זזה יותר מדי ומדברת הרבה. תסיימי את זה.״ הוא נוהם.

״להוציא לך את המקל מהתחת?״ אני ממלמלת ומתקדמת לשולחן שלו. הוא נעמד על רגליו והגובה שלו מתנשא מעליי. הלסת שלו הדוקה ונראה שהוא רוצה להרוג אותי בידיו במקום באקדחו. ״אני פותחת, רגע,״ אני פותחת את הקופה וחום מציף את פניי.

אני עומדת להתעלף.

אין שם אפילו דולר מזויין! רק דפים, קטנים.. שמשקלן מספיקה כדי לעבוד עליי.

״מה לעזאזל?״ אני נושפת בחדות. עיניו מביטות לעבר הקופה הריקה והוא נראה עדיין מאופק. ״אין סיכוי. תקשיב, אני נשבעת שהיה שם הכול... אני..״ אני לא יודעת מה לומר.

אני המומה. כועסת.

לאן נעלם כל הכסף?

״את חושבת שאני טיפש.״ הוא מסנן בין שיניו.

״לא.״ אני ממהרת להתגונן. ״תקשיב, אני באמת חסכתי כל חודש. אבא שלי אפילו לא ידע מהסיפור, ככה שאין מצב שהוא זה שלקח את זה.״ אני מרגישה טיפשה.

הוא שולף את האקדח ואני מחניקה יבבה. ״את באה איתי. באבא שלך אטפל אחרייך.״

אני עוצרת את הנשימה שלי שהוא מתקרב. ״לא. אני לא באה איתך. אני באמת חסכתי, זה לא פייר. אני אומרת לך, גנבו לי את הכסף, תנסה להבין ולגלות קצת אנושות.״ אני מתעצבנת.

״את משקרת.״ הוא מוציא את ההמחטה מהחליפה.

״לא שוב,״ אני ממלמלת באנחה מובסת. הוא מתקרב. ״אתה מקנח איתה את האף?״ אני נרתעת.

ידו תופסת במותן שלי. ״כן.״ הוא מגלגל עיניים כאילו אין לו סבלנות אליי. ״את יודעת, סאסי, את משחקת באש ואת עומדת להישרף.״ הוא מצמיד את הממטטה לאפי ולשפתיי.

עוד פעם הכינוי הזה?!

אצבעותיי מגששות אחר הסכין שהבאתי איתי. אני שולפת אותה ונעצרת על חזהו. הוא לא מניד עפעף. אין לי אומץ, אני מפילה אותה לרצפה ועוצמת את עיניי ומחכה לאפלה החמימה.

האפלה היא היחידה שתדע שאני לא ממציאה.

באמת חסכתי.

״חסכת והכסף נעלם, מה?״ קולו מדגדג את המצח שלי. ״ובמקרה הבאת איתך סכין?״

אני לא סמכתי עליו כי הוא לא סמך עליי.

אצבעותיי נאחזות בג'קט של החליפה שלו. האוויר מתחיל לאזול ואני פוקחת את עיניי בעייפות. נקודות שחורות מגיעות אל הראייה שלי. קעקועים שבצווארו נראים לי יפים, והם הדבר האחרון שכנראה אראה לפני שבאמת אהיה האוכל של הכרישים.

רגליי הופכות לג׳לי, וכשאני נופלת הוא תופס אותי ומקרב אותי אליו.

״חבל שהמילים שלך לא תואמות למעשים שלך. את צעירה ויפה מכדי למות, סינדרלה.״ הקול שלו מהדהד בראשי.

הלב שלי היה מאיץ כי זה נשמע יפה.

בחיים אף אחד לא קרא לי יפה ובחיים לאף אחד לא היה אכפת אם אני אמות. פתאום אני מרגישה צורך להילחם באפלה, אבל היא מנחמת אותי. האפלה אומרת לי שהיא מאמינה לי, ואני סומכת עליה יותר מאשר על הגבר הזה שנראה כמו חטא יפה וגדול.

אני נופלת אל האפלה בקלילות רבה.

אני שומעת צעדים מתרחקים ואז אני שומעת את קולו של ג׳קס. ״מה קרה, בוס?״ הקול שלו נשמע מלא צער. ״מה היא עשתה?״

״היא שקרנית מזויינת.״

אני רוצה לצעוק על האידיוט עם הריח המדהים. אני לא שקרנית!
אני הכול, אבל שקרנית אני לא.

••••