אחרי לילה נוסף של בכי, קמתי אפתית מתמיד. לא היה לי כוח להרגיש יותר כלום אז בפשטות הפסקתי. התנתקתי. התארגנתי לבית הספר כמו על אוטומט.
כשערבבתי את הנס-קפה שלי במטבח, ליאב נכנס והתחיל להכין כריכים. לא התחשק לי אבל הוא הכריח אותי לחכות ולקחת אחד. "את נראת רע." הוא הבחין בזמן שמרח חמאה על הלחמניה.
"תודה." אמרתי בציניות ולגמתי מהקפה.
"לא, באמת. מה קרה?" הוא שאל בדאגה. לאט-לאט מתחת לאף שלי ליאב נהפך לגבר צעיר.
משכתי כתפיים באדישות ולא התחשק לי לדבר. הרגשתי מרוקנת.
כשהוא הביא לי את הכריך שלי ועמדתי לצאת הוא נעץ בי עיניים, זהות לשלי. "אני פה אם את צריכה." הוא הזכיר.
חייכתי אליו ונסיתי לא לתת לרגש להשפיע עלי. אתה מרגיש משהו קטן ואז זה גואה בך, וכל החרא שהתאמצת כל כך להוריד, עולה ומציף את הכל. "ביי." צייצתי ויצאתי במהירות אל האוטובוס.
סיימתי את הקפה כבר בדרך ונאור הנהג סגר את הדלת מאחורי ויצא לדרך ברגע שהגעתי. הלכתי למקום שלנו ואמרתי לבנים בוקר טוב קולקטיבי, מתרסקת במושב ריק.
נמרחתי על המושב בעייפות ודחפתי אוזניות לאוזניי. כשהגענו לבית-הספר ישר ברחתי מכולם והלכתי למחששה, לא מתכוונת אפילו להעמיד פנים שמעניין אותי להגיע לשיעור. הדבר היחיד שעיניין אותי הוא לגלגל סיגריה ולהדליק אותה. עשיתי את זה במהירות והרגשתי הקלה מציפה את גופי ברגע. הייתי לבד לגמרי במחששה אבל לא היה לי אכפת. השקט חדר לעצמותיי ופתאום הבנתי כמה הייתי מוקפת באנשים בחודשים האחרונים. כל הזמן, כמו מירוץ. האנשים בבית-הספר, הבנים בקיבוץ, האחים שלי בבית. דין.
עכשיו כל מה שרציתי לעשות זה להיות לבד. בפעם הראשונה זה יומיים הרגשתי טוב.
כאילו מישהו שלא מחבב אותי שמע את מחשבותיי, מורן וחבריו לשכבה נכנסנו למחששה. גלגלתי עיניים בשנאה. עיניו של מורן מצאו אותי והוא מיד חייך אלי בזדון.
"שלום, יפהפייה," הוא קרא והתיישב לידי. הילד הזה היה חדשות רעות וגם בערך הדבר האחרון שהייתי צריכה בסביבתי כרגע.
"מה אתה רוצה ממני?" שאלתי בגועל והצמדתי את הסיגריה לשפתיי.
"למה ככה?" שאל בעלבון מעושה, שנשבר במהרה לחיוך משתעשע.
הסתכלתי עליו כאילו היה מטומטם ולא זיכיתי אותו בתשובה אפילו. הוא בגד בחברה הכי טובה שלי ועדיין חשב שאני יכולה להיות בקטע שלו. זה היה כמה שהוא אהב את עצמו.
"גם עכשיו אסור לי להגיד לך איזה יפה את?" הוא שאל בהתנשאות, כאילו הייתי אמורה להינמס למשמע מילותיו. כנראה זאת הייתה התגובה שאליה היה רגיל. סקרתי את פניו היפות עם הזקן הגברי והעיניים היוקדות, את גפיו הארוכים. הוא היה נאה בצורה יוצאת דופן, כמו דוגמן. כל הבנות בבית-הספר חלמו עליו, אבל עדיין חשבתי שדין יפה הרבה יותר. לדין היה יופי מיוחד, עם העיניים המדהימות שלו והנמשים הבולטים. הוא לא היה דומה לאף אחד שהכרתי.
YOU ARE READING
עוד
Romanceהושלם. לריאן ודין היו החברים הכי טובים מאז שהם זוכרים את עצמם. לילה אחד של יותר מידי שתייה שם את הקשר בניהם במקום מביך במיוחד. הם מוצאים את עצמם מתגלגלים לקשר מסוג חדש - הם עדיין ידידים הכי טובים, אבל עכשיו הם גם שוכבים יחד, ואסור שאף אחד ידע על זה...
