עוד

פרק 31- הבנים יודעים

קורל עברה לשבת לידי באוטובוס על-מנת לנהל את החמ״ל. עדן עמדה לידנו והן עברו על מי יודע ומי לא, מה כולם אומרים, מה עם חן ואיך מתקדמים פה.

השמועה על דין ועלי התפשטה באוטובוס כמו אש בשדה-קוצים. לא היה לי אכפת מי יודע או מה קורה, היה לי אכפת רק מנבו ומבר שהרחיקו מעצמם את כולם, אפילו את החברות שלהם, כדי לדבר רק שניהם על מה שהולך.

נשענתי ביאוש לתוך כסאי. ״יהיה בסדר.״ הבטיחה עדן. ״אולי זה לטובה, לא נמאס לך מכל הסודות?״ היא שאלה אותי בעידוד.

״לא יודעת. בטוח שלא רציתי שהם יגלו ככה אבל.״ הסברתי להן ואז התיישרתי במושבי. ״מי איתו, את רואה אותו?״ שאלתי את עדן. היא מיד עקמה את צווארה להסתכל על דין באחורי האוטובוס.

״כן, הוא עם האוזניות.״ היא דיווחה.

העברתי את ידי על פניי בתיסכול. הוא בטח מרגיש נורא.

אני לא מאמינה שהבנים יודעים מה עשינו. הם היו ההבדל שלנו בין המציאות בחוץ למציאות שלנו ועכשיו שני העולמות התרסקו אחד לתוך השני. הכל התפוצץ. קוויתי שהם לא יבינו את גודל העניין. את מספר הפעמים ששיקרנו להם, כמה סיננו את השיחות שלהם בכוונה כדי להשאר רק שנינו במיטה או כמה פעמים הגנבנו נשיקה מאחורי גבם. בחיים לא סיפרתי להם לו שקר אחד עד הסיפור עם דין. ומאז, לשקר הפך ליומיומי.

הנסיעה הייתה ארוכה מידי, עד שהאוטובוס עצר בהרי ירושלים למסלול קצר, שהיה אמור להסתיים בתצפית. ליאת המורה לקחה את המיקרופון של האוטובוס כדי להקריא לנו נהלי בטיחות ואני רציתי שתהיה לי כזאת עגבנייה או משהו כדי לזרוק עליה ושתתן לי לרדת לסיגריה.

בסוף היא סיימה, אבל התחלנו מיד את המסלול. כולם התפצלו לכיתות וזה לא יכל לבוא בתזמון טוב יותר, כי כל אחד מאיתנו הלך לדרכו עם הכיתה שלו.

השמש בחוץ קפחה בחום שלא היה מבייש גם חודש יולי למרות שהיה רק סוף פברואר. המסלול היה יפהפה, נופי הרים מצד אחד ויער בלתי- נגמר מצד שני. הדרך הייתה ארוכה ומפותלת וכשנעצרנו בתצפית בסיום, אולי הייתי יכולה להנות מהיופי שנפרש תחתיי, אבל רק הרגשתי את כל הכיתה שלי מביטה בי ומתלחששת. לכולם היה מה לומר. דין ואני היינו ידועים כזוג הצמוד של השכבה, אבל לא במובן הזה. כולם ידעו שהיינו כמו אחים. זה לא יכל לבוא מכיוון יותר מפתיע, והיינו שכבה של רכלנים.

קורל חוותה משהו דומה בכל פעם שהתחילה לצאת עם מישהו ושילבה את ידה בשלי בתמיכה. ״ככה זה היה כשהתחלתי לצאת עם בר. כולם התחילו להשוות אותו למורן פתאום מאחורי הגב שלנו ומתתי מפחד שהוא ישמע את זה. אנשים מסתכלים מבחוץ וחושבים שהם יכולים לשפוט כאילו הם יודעים מה הולך בפנים. תתעלמי מהם. חבורה של ילדים.״

״אין לי כוח לכל המבטים.״ אמרתי לה, נזרקת מול הנוף בעייפות, נשענת אחורה על תיק- הגב שלי. פחדתי שהבנים ישמעו מה שכולם אומרים. חלק אמרו שזה צפוי ששכבנו כל הזמן הזה וחלק אמרו שזה כמו גילוי עריות, חלק אמרו שאנחנו צריכים להיות ביחד, חלק שדין צריך לחזור לחן ושאני פתיתי אותו לבגוד בה איתי. שאני הנבל בסיפור. הם לא ידעו כלום. לא היה להם מושג מה אני מרגישה אליו – שאני יכולה להתחרפן מבפנים רק מהמחשבה של המבט הכחול-ירוק שלו עלי. זה לא הוגן ששופטים אותי על משהו שלא היה ביכולתי להגיד לו לא.