עוד

פרק 40- שבעה עשר אביבים

החדרון של היועצת היה החדר הכי אפור שאי-פעם נכחתי בו. כורסאות אפורות, כוס-הקפה שלה אפורה, השיער שלה. שנאתי להיות פה, אבל שלושה ימים אחרי חופשת-פסח ושלושה לפני יום-ההולדת שלי, מצאתי את עצמי תקועה בחדרון הזה שוב.

״איך הייתה חופשת-פסח?״ היא התעניינה בחיוך, עם האודם הורוד והדביק הקבוע על שפתיה.

״כיפית.״ סיפרתי.

״מה עשית?״

״היינו בים-המלח החברים.״ הרחבתי.

״באמת?״ היא אמרה בהתרשמות.

הנהנתי.

״החברים שלך הם מהקיבוץ?״ היא שאלה.

״כן.״ עניתי. נראה שהיא הופתעה מכל-כך הרבה שאלות שנענו על-ידי ברצף אבל לא חשפה את זה.

״אתם בטח חברים כבר המון זמן. כמו משפחה.״ היא זרקה.

הנהנתי והסטתי מבט לחלון האפור מאחוריה, שהנוף ממנו היה רק הבניין שממול, אבל היה עדיין עדיף מאשר להביט בה.

״לריאן, אנחנו צריכות לדבר על הציונים שלך.״ היא אמרה לי בכבדות מצטערת.

ופה היא אבדה אותי באמת. היא המשיכה לדבר בזמן שאני בהיתי בחלון ממול והנהנתי מידי פעם בלי באמת להקשיב. היא אמרה שרוצים להעיף אותי מבית-הספר. זה הרגיש לא חשוב בכלל, לא קריטי. הרגשתי אפתית לגבי זה. שיעיפו.

.
בבוקר יום-ההולדת שלי התעוררתי מלחשושים חזקים בחדרי. כשעיניי מצמצו לכדי פתיחה, חיוך כבר נפרש על שפתיי.

״מזל טוב!״ ליאב קרא, וליאור נזכרה לצעוק רגע אחריו. היא החזיקה בלונים כמו שהיא אוהבת, של מספרים, בצורה של 17, שהיו יותר גדולים ממנה.

התיישבתי במקומי בחיוך וליאור קפצה עלי בחיבוק מתרגש. משכתי אותה לישיבה על המיטה. "הכנו לך עוגת שוקולד. אני יכולה לאכול אותה לארוחת בוקר?" היא שאלה בחיוך זימתי.

גיחכתי ודחפתי אותה בהשתובבות. "חנפנית. את יכולה, תהני." פרגנתי לה והיא מיד רצה מהחדר בשמחה.

ליאב נשאר ואבא הציץ מהדלת, אבל לא נכנס. הזהרתי אותו בליכסון של עיניי הכועסות. "יום הולדת שמח, לריאן." אמר אבא בקול מלא כוונה והמשיך הלאה משם כמו שידע שהייתי רוצה.

בלעתי רוק בתחושה רעה וליאב הסתכל עלי בזהירות. "יאלה, תתארגני ונצא לבית-ספר. ותשקיעי קצת, בלי 'שורש', ימכוערת." הוא ירד עלי.

גילגלתי עיניים בשעשוע לעברו וקמתי לצחצח שיניים. התעסקתי בטלפון שלי. קורל כבר העלתה לאנסטגרם אתמול בחצות תמונה שלנו עם ברכה. חייכתי למראה התמונה שלנו מהטיול-השנתי, באמצע שוק מחנה-יהודה, עם גלידה ביד וחיוך רחב. היה לה נורא חשוב שאני אשתף את התמונה כדי שכולם יוכלו לברך אותי גם.