עוד

פרק 24- אני פה

״לריאן, את מקשיבה בכלל?״ שאלה אותי יועצת בית-הספר. פיקסתי על פניה את מבטי. היא הסתכלה עלי בחזרה, מבט רציני מסתתר מאחורי משקפי הראיה שלה.

״מה?״ שאלתי, מאחר שלא הקשבתי למילה שאמרה. הייתי שקועה במחשבות ולא הבנתי לחלוטין למה זומנתי לשיחה אצלה.

״אמרתי שאני רוצה שתספרי לי מה שלומך.״ היא ביקשה שוב, מצמצמת את עיניי לעברי בתמיכה.

כל תשומת-הלב לא גרמה לי להרגיש טוב. ״בסדר.״ עניתי, מושכת את כתפיי.

היא התבוננה בי בסקירה, מחכה שאני ארחיב.

לא התכוונתי להרחיב ונוצרה איזה תחרות מבטים בנינו. מובן מאליו שניצחתי.

״שמעתי שהאזכרה של אמא שלך השבוע.״ היא העלתה את הנושא.

אז בגלל זה השיחה.

הנהנתי וישרתי אליה מבט באומץ, לא מתכוונת להראות לה שמשהו נוגע בי. נהייתי מצטיינת בזה בחודש האחרון. רק בהיתי בה, מקפיאה אותה עם עיניי הקרח שלי.

״אז רציתי לקרוא לך לשיחה לראות שהכל בסדר איתך, לראות אם את צריכה משהו.״ היא הסבירה את עצמה שוב. היו לה שפתיים דקות מרוחות בשפתון ורוד מידי, וקמטוטים לאורך כל הלחיים. לא רציתי לדבר עם אף אחד, אבל לא הבנתי למה שמישהו בכלל ירצה לפרוק אצל איזה מבוגרת אקראית.

״אני בסדר גמור.״ שכנעתי אותה. משקרת לשתינו. האמת שממש לא הייתי בסדר.

עבר חודש מאז יום ההולדת של סיוון, מאז שדין ואני התנשקנו. מאז העברתי כל דקה פנויה ביום שלי במחשבות עליו, וגם הרבה מהדקות הלא פנויות ביום שלי. מהרגע שהבנתי שאני מאוהבת בו, הבנתי שאני חייבת להתגבר על זה. ומהר. לפני שזה יהרוס אותי. אבל ההבנה של זה לא עזרה לזרז את התהליך.

כל השנים האחרונות התיימרתי להיות מסוגלת לחיות חיים שלמים בלי להתאהב. אמרתי שאני בחיים לא אתן לעצמי להיות במצב כזה פגיע. ואז מתחת לאף בלי לשים לב בכלל התאהבתי באחרון שהייתי אמורה להתאהב בו, בחבר הכי טוב שלי, שהיה חשוב מידי בשביל להרוס.

ואז הרסתי.

״לריאן?״ שאלה היועצת שוב.

מקדתי את תשומת הלב שלי בה בשנית. ״מה?״

״תנסי להתרכז. שאלתי אם החברים שלך יודעים על האזכרה?״ היא שאלה בעדינות מעושה.

נבו, בר ודין ידעו על האזכרה, מן הסתם. הם היו בכל אזכרה בשנים שעברו. אבל הם לא היו חברים שלי יותר, כבר חודש, אז זה לא שינה הרבה שהם ידעו על זה.

את השבועות האחרונים בליתי לבד. בלי הבנים, בלי אף אחד. אפילו מורן הקשיב לבקשה שלי, מצא לו מטרה אחרת. היה לי הכי טוב לבד.