בהיתי בעובדת הקפיטריה בעיניים חצי עצומות כשהיא הכינה לי את הקפה השלישי שלי לאותו היום.
ביום שאחרי יום-ההולדת של סיוון הייתי מותשת לחלוטין אחרי שלא ישנתי כמעט בכלל.
״לרי!״ קול נשמע כשהלכתי חזרה למחששה, מצויידת בקפה שלי.
הסתובבתי אל מורן, רץ לעברי בחיוך עם סיגריה מגולגלת בין אצבעותיו וסימן כחול-סגול על לסתו. החברים שלו הלכו אחורה ברגע שראו אותי, כמו תחת פקודה שלו והשאירו אותנו רק שנינו.
החוותי על פניו. ״מחמיא לך.״ עקצתי אותו ולגמתי מהקפה שלי.
הוא חייך את החיוך שלו, לא היה דבר שהיה יכול להוריד את החיוך מהשפתיים של מורן. החיוך הקבוע שאמר שהוא טוב מכולם, בלתי ניתן לנגיעה. ״מה, זה?״ הצביע על לסתו בזילזול, ״את צריכה לראות את הבחור השני.״ הוא זרק בביטחון.
״ראיתי אותו, גם עם פנס-בעין הוא יותר שווה ממך.״ עקצתי את מורן והסתובבתי ללכת משם. הוא עכב אחרי כמו שכבר צפיתי.
״תזהרי שחברה שלך לא תשמע את זה. שמעתי שהיא גם ככה לא סובלת אותך. וחוץ מזה, אני יודע שזה לא נכון.״ הוא אמר מיד בביטחון-עצמי, ״אני הרבה יותר שווה.״ הוא קרץ לעברי בגאווה.
גלגלתי את עיניי העייפות בשעשוע. ״מאיפה הבאת את זה שהיא לא סובלת אותי?״
״את חושבת שהיא כן סובלת אותך?״ שאל בגיחוך לא מאמין.
״לא. אבל לא חשבתי שזה ידע ציבורי.״ השבתי בכנות.
״כל בית-הספר הזה מלא ברכלנים. הכל פה זה ידע ציבורי.״ הוא הודיע לי. ככה זה היה בקיבוץ. כולם תקועים ביחד כמו בכור-היתוך ושמועות עוברות מהר יותר ממהירות האור. ״סיגריה?״ מורן שאל אותי.
הייתי גם ככה בדרך למחששה והנהנתי, נכנעת לנוכחות המקרקרת שלו מסביבי. לא הבנתי את האובססיה שלו כלפי. ידעתי שהוא חושב שאני יפה אבל לא היו לו גבולות. ידעתי שאני זאת שזרמתי איתו אתמול כשהוא שלח לי את ההודעה, אבל לא הייתי בטוחה למה. אולי אהבתי את הסחת הדעת שבחיוך הנונשלנטי שלו. היה משהו בו שהעיף את הדאגות שלי מהחלון. הוא לא נתן לכלום לגעת בו ובתור מישהי שרק רמסו אותה במשך שבועות, זה בדיוק מה שהייתי צריכה.
התיישבנו במחששה, אני בכסא הקבוע שלי והוא מולי. הוא מיד התחיל לגלגל לי סיגריה בלי שבקשתי בכלל בעוד שאני לגמתי עוד שלוק מהקפה שלי בצורך. ״איך היה לך אתמול?״ חקר אותי מורן.
הדבר היחיד שיכלתי לחשוב עליו שקרה אתמול זה שהתנשקתי עם דין. התנשקתי עם דין, שאני מאוהבת בו, נשיקה מדהימה שאני עדיין יכולה להרגיש על שפתיי אבל אז נזכרתי שהוא עם חן. זה מה שקרה אתמול. ערב מחורבן.
״היית איתי כל הערב.״ הזכרתי למורן בהתחמקות. הוא לא יודע שדין עקב אחרי לביתי.
״נכון, איך היה לך איתי?״ הוא העלה באוילות. הוא שייך למבטו מבט אגבי אבל ראו שזה מעניין אותו.
YOU ARE READING
עוד
عاطفيةהושלם. לריאן ודין היו החברים הכי טובים מאז שהם זוכרים את עצמם. לילה אחד של יותר מידי שתייה שם את הקשר בניהם במקום מביך במיוחד. הם מוצאים את עצמם מתגלגלים לקשר מסוג חדש - הם עדיין ידידים הכי טובים, אבל עכשיו הם גם שוכבים יחד, ואסור שאף אחד ידע על זה...
