"תִּשְׁכַּב בְּשָׁלוֹם וְתִישַׁן בְּשָׁלוֹם עַד בָּא מַנְחָם מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם."
הרוח בבית הקברות של הקיבוץ הייתה קרירה והעננים האפורים יכלו להתחיל לטפטף בכל רגע. האווירה סביב הקבר כשסבא הקריא הייתה צנינה ושתקה, אבלה, ופשוט התחשק לי להעלם.
תכף זה יגמר.
דחפתי אחת מהידיים שלי עמוק יותר בכיס של המעיל והרגשתי את היד של ליאור מתכווצת סביב ידי השנייה חזק עד כאב.
אני שונאת את החיים שלי.
לא ישנתי כל הלילה כמו בכל שנה. כשהתעוררתי, הבית היה שקט כמו בית קברות.
ליאור התעוררה כבר, מה שהיה משונה בפני עצמו, והיא הייתה שקטה כל כך שהצעתי לשחק איתה משחק קופסא עד שנצטרך ללכת. היא אמרה לי לא, ושם הבנתי שזה הגיע גם אליה.
שנאתי אזכרות.
מה הטעם בלזכור? לכבד את המת? למת לא אכפת אם מכבדים אותו, ולאנשים שנשארו מאחור עדיף לשכוח.
אבל כל שנה ביום האזכרה לאימי, בית הקברות של מור היה מלא באנשים שאהבו אותה.
כולם אמרו לי שהיא הייתה בן אדם שנחרט בחיי האנשים שסבבו אותה. אפילו שהפעם האחרונה שראיתי אותה הייתי אפילו לא בת אחת-עשרה, זכרתי היטב את טוב הלב בעיניים שלה. גם ידעתי שזה מה שכולם חושבים עליה, איזה עוד סיבה תסביר את כל האנשים שממשיכים להגיע לחלוק איתה כבוד גם חמש שנים אחרי?
תמיד חנה'לה מהמכבסה הייתה אומרת לי שהיא הייתה בן אדם מבורך, שתמיד נתן מעצמו לאנשים גם בלי שהם ביקשו ואמא של סיוון השכנה, הייתה מזכירה בכל שנה שהיא הייתה אישה שלא יכלה לראות בן אדם במצב רע בלי לצאת לעזרתו, קטנה ככל שהבעיה תהיה. תהיתי אם היא באמת הייתה מושלמת כמו שזכרתי אותה, כמו שכולם זוכרים אותה. תהיתי איך היא הצליחה לאהוב ככה את כולם סביבה. אני שנאתי אנשים, את כולם. הייתי כל כך שונה ממנה.
לפני כמה זמן פגשתי את אמא של סיוון בערב, מאוחר, כשחזרתי שיכורה מהזולה. היא מצאה לנכון את הרגע ההוא כדי לציין שהיא בטוחה שאמא הייתה גאה לראות איזה נערה יפה ובוגרת הפכתי להיות.
כמעט בכיתי כשהגעתי לחדר שלי אחרי זה, כי היה כל כך ברור שהיא לא.
"אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה,"
סבא הפך דתי עוד יותר עם השנים. הוא לא היה ממור, גם אמא לא, אבא היה זה שגר כאן כל חייו. אמא גדלה בבית מסורתי בערד עם סבא וסבתא שעכשיו מהם נשאר סבא, ושינתה את אורח החיים שלה לחלוטין כשעברה מהעיר אל הקיבוץ.
פזלתי בסודיות אל אבא שלי שעמד על ידי. הוא הרכיב משקפי שמש אטומות למרות מזג האוויר האפרורי ונראה עייף ומלוכלך כמו תמיד אבל גם חגיגי כי לשם שינוי לא לבש את המדים של המפעל. ראיתי אותו היום בפעם ראשונה מאז שהרביץ לי. לא ידעתי איפה הוא היה כל הזמן הזה, או מה עובר בראש שלו. הוא מתבייש במה שעשה? בגלל זה הוא לא חזר הביתה? או שפשוט החליט שאין טעם יותר?
YOU ARE READING
עוד
Romanceהושלם. לריאן ודין היו החברים הכי טובים מאז שהם זוכרים את עצמם. לילה אחד של יותר מידי שתייה שם את הקשר בניהם במקום מביך במיוחד. הם מוצאים את עצמם מתגלגלים לקשר מסוג חדש - הם עדיין ידידים הכי טובים, אבל עכשיו הם גם שוכבים יחד, ואסור שאף אחד ידע על זה...
