ידו תפסה את ההגה והאחרת ליטפה את ירכי בעדינות. חייכתי אליו וליטפתי את הנמשים הרבים שהצטברו על לחיו במשך הקיץ. דין חייך אלי בחזרה, לא מסיר את העיניים מהכביש כמו שהבטיח לאבא שלי. ״נו, איך אני נוהג?״ השוויץ בגאווה ועצר ברמזור באיטיות.
״עושה לי את זה.״ שיתפתי והתקרבתי כדי ללטף את יריכו בהתגרות.
דין סקר לרגע את שפתיי, עיניו הזדגגו ואז הוא נער את ראשו בכוח והחזיר את עיניו לכביש. ״גם ככה הייתי צריך להתחנן שאבא שלך יסכים לנו לצאת לבד.״ הוא הזכיר. ״אל תסיחי את דעתי.״ אמר בביטחון.
גיחכתי לעברו והחזרתי את ידי לחיקי. ״טוב, מאמי.״
הוצאתי את הטלפון שלי כדי לענות להודעה האחרונה מאפיק. זה היה היום לפני האחרון של החופש־הגדול ומלווה־היום של דין בדיוק נגמר בתזמון פנטסטי. ההכנות לעין־מור היו בשיאן והיינו בדרכנו לארגונים האחרונים.
מהרגע שהגענו לתיכון כל הקיבוץ חשש ממה שיקרה שנגיע לכיתה י״ב. המסורת שהשמניסטים מארגנים את המסיבות בעין-מור הייתה אחת שאין לשבור. היינו שכבה קטנה גם ככה, וכל אחד פחות אחראי מהשני. כולם חשבו שנבו יתבגר מספיק עד י״ב כדי להפיק את זה, אבל בסוף, קרתה תפנית גורל שאף-אחד לא ציפה לה ויצא שאני לקחתי על עצמי את האירגון.
לא יודעת אם זה היה השעמום של החופש הגדול או סתם שהתבגרתי פתאום, אבל הייתי אחראית על הכל מ- א׳ ועד ת׳. שתייה אני בחרתי ותמכרתי, רשימות כל הבנים קיבלו אבל אני נהלתי את הרשימה הסופית, מול הדי-ג׳יי אני התנהלתי.
עכשיו הלכנו להשכיר את האורות והציוד שמשכירים בכל מסיבה והתכתבתי עם אפיק המגוייס לצבא, שניסה להסביר לי בהודעות איפה נמצא המחסן בלי שהמפקד שלו יתפוס אותו בטלפון.
בסוף מצאנו את המחסן המעופש, שבאיזור המסחרי של העיר הקרובה אלינו. הבעלים של המקום עזר לדין להעמיס את כל האורות לטנדר. אני הייתי אחראית על הכסף מול העובד הצעיר שבמחשב והוא סקר אותי בעיניים רעבות מכף רגל ועד ראש, בזמן שהוצאתי את הארנק. ״מה, אתם עושים מסיבה?״ שאל בלי להוריד את עיניו מהמחשוף של הגופיה שלי.
חייכתי אליו בניפנוף. ״כן, עין־מור.״
״וואלה. הייתי בעין־מור אחד שהייתי בתיכון. את מהקיבוץ?״ התעניין.
הוצאתי את האשראי מהארנק והעברתי לו אותו, רק שהחזקתי את האשראי ולא שחררתי כשתפס בו. ״האמת שדברתי אתכם בטלפון, אמרו לנו שנוכל לקבל הנחה במקום, אתה אחראי על זה?״ שאלתי בעניין.
הוא הנהן אלי ברעב. ״אני יכול לסדר אותך.״
״אז תסדר בבקשה.״ חייכתי אליו בחמידות.
הוא פינק בהנחה ענקית על מה שהיה הכי יקר בעצם בארגון המסיבה ואז כשהעביר לי את האשראי חזרה, הוא תפס אותו באותה הדרך שתפסתי אותו מקודם. ״אז מתי המסיבה? אם את מארגנת, אני בטוח שהיא תהיה פצצה.״ פסק.
YOU ARE READING
עוד
عاطفيةהושלם. לריאן ודין היו החברים הכי טובים מאז שהם זוכרים את עצמם. לילה אחד של יותר מידי שתייה שם את הקשר בניהם במקום מביך במיוחד. הם מוצאים את עצמם מתגלגלים לקשר מסוג חדש - הם עדיין ידידים הכי טובים, אבל עכשיו הם גם שוכבים יחד, ואסור שאף אחד ידע על זה...
