עוד

פרק 35- ים המלח

בבוקר של שישי הופעתי על מפתן הדלת של דין בלי באמת לדעת למה. דור פתח לי את הדלת, מחייך בהפתעה למראי.

"אפילו צה"ל לא רוצים אותך." הפטרתי לו מיד.

הוא גילגל עיניים בשעשוע וסימן לי להכנס פנימה, סוגר את הדלת מאחורי. "שבוע הבא." הבטיח.

"ברוך שפטרנו." צחקתי עליו ופניתי להסתכל על דין במטבח.

הוא הביט בי בחזרה בהפתעה, בבגדי ספורט ושרירים זוהרים מזיעה. הוא החזיק שיק חלבונים גדול בידו וידעתי שהוא אחרי אימון של כושר קרבי. החלום שלו היה להגיע לסיירת ומבחינתי זה היה בסדר כי הוא נראה הכי חתיך תמיד אחרי אימונים. בלעתי רוק באיפוק למראהו.

"תזהיר אותי לא לפתוח את הדלת בפעם הבאה כשאתה מזמין את השטן." דור אמר לדין ושלח נשיקה לעברי לפני שחתך אל החדר שלו.

דין חייך אלי בבילבול. "קבענו משהו?" שאל בהפתעה.

"לא." אמרתי במבוכה וחיבקתי את עצמי. השלמנו והכל, אבל אולי זה עדיין לא מתאים שאני אבוא סתם ככה? אולי זה מזכיר לו דברים שעשינו שהוא היה מעדיף לא לדעת כמה טוב הם הרגישו. אלוהים יודע שאני העדפתי לשכוח. "סתם רציתי לבוא. זה מוזר?" שאלתי בכנות. פעם היינו נפגשים רק שנינו כל-הזמן, גם לפני ששכבנו ביחד. אולי עכשיו זה כבר לא יכול לקרות.

"לא," הוא הניד בראשו וחייך אלי. "תני לי רק להתקלח דקה, טוב? תעשי קפה." הציע וחתך אותי אל המסדרון, מנשק את לחי בדרך.

"אתה מסריח." שפטתי ודחפתי אותו ממני, מוציאה לשון בגועל.

הוא גיחך והמשיך אל המקלחת.

הרתחתי מים בקומקום במהרה. הכנתי לי נס-קפה וקפה שחור עם כפית סוכר בשביל דין. הוא חזר כמה דקות מאוחר יותר במהירות והחזיק את הספלים כשעלינו לגג. הייתה לו היכולת ההזוייה לעלות את הסולם התלול עם יד אחת. אחרי זה גילגלתי לי סיגריה והוא לגם מהקפה שלו ושלח לי חיוך עקום אחרי הלגימה הראשונה.

חייכתי אליו בחזרה והדלקתי את הסיגריה שלי. שמש אפריל חייכה אלינו והיה באוויר ריח של פריחה שגבר על הריח הרגיל של האבק מהשטיחים עליהם ישבנו.

"איך בבית?" דין שאל ישר, נשען עם גבו הרחב על המעקה שהקיף אתה הגג. ישבתי מולו בשכול רגליים.

נשפתי את העשן של הסיגריה שלי ונסיתי לשמור על מבט אטום. משכתי כתפיים. "הוא מנסה." שיתפתי.

"זה טוב." הוא שפט במבט תומך.

"מרגיש קצת חסר סיכוי." הפטרתי.

הוא בהה בי כאילו הוא מצפה שאני אומר יותר.

"אני מצטערת אם אני מתרחקת שוב." אמרתי בקושי. היו לי שני צדדים בי שנלחמו בלי-הפסקה. אחד שאהב את הבנים ורק רצה להיות איתם כל הזמן, השני שפחד מכמה שאני אוהבת אותם. לפעמים הייתי הצד הזה ולפעמים הייתי האחר. רציתי להיות איתם, הייתי מאושרת הרבה יותר איתם, אבל הצד השני כל פעם נדחף באמצע.