עוד

פרק 43- הטלפון

כשהגעתי הביתה, כל האורות בו כבר היו כבויים ומצאתי את ליאור ישנה במיטתי.

נאנחתי בעייפות. הייתי צריכה תמיכה ולא הייתי מסוגלת להשאר לבד, כך שמצאתי את עצמי דופקת על הדלת הצמודה לשלי.

פתחתי את הדלת. ליאב שכב במיטה שלו מול הטלוויזיה ובחן אותי בתהיה. ״מה יש?״ שאל.

״הכל נורא.״ אמרתי, שבורה.

״איפה היית?״ שאל וקמט דואג נוצר בין גבותיו.

״אצל דין.״ סיפרתי, בפריקה.

״בואי, שבי.״ הוא הציע ואני נזרקתי במיטתו על־ידו בעייפות. הוא עצר את הטלוויזיה.

התחלתי לבכות בשטף מכוער. הוא הסתכל עלי בהפתעה ולא ידע מאיפה להתחיל. ״מה קרה?״ הוא אמר.

״אני מאוהבת בו והוא לא.״ פלטתי בקול צרוד והגרון שלי שרף כאילו בלעתי זכוכית. לא הצלחתי לנשום וליאב ליטף את השיער שלי בהרגעה. סיפרתי לו הכל. איך הגעתי רק כי נבו אמר לי לבוא, בלי שהוא אמר לי כלום. הנחתי שזה סתם, אך הסתבר שהוא במכוון לא הזמין אותי.

לא הצלחתי לכרוך את ראשי מסביב לזה. איך זה הגיוני? זה דין. מערכת היחסים שלנו אולי הייתה מסובכת ויכלנו לשנוא אחד את השני גם לעיתים, אך מעולם לא קיבלתי קור ממנו. תמיד חום לוהט, לטובה או לרעה.

עכשיו כבר לא קיבלתי כלום.

נסיתי לחשוב אחורה, מה עשיתי? מה קרה? למה פתאום הוא סיים הכל? איפה מתחיל ואיפה נגמר כל מה שיש בנינו? אבל הכל היה מסובך מידי כדי לחזור על עקבותיי. הרגשתי שנתתי לקשר שלנו להוביל אותנו ישר לאבדון, כמו שכולם אמרו לנו שיקרה מלכתחילה.

״את צריכה להגיד לו מה שאת מרגישה, לרי.״ ליאב אמר לי בנחישות.

״כן, כי זה מה שאתה רוצה לשמוע מבן אדם שנתקת איתו קשר הרגע.״ גיחכתי בהיסטריה ושלחתי את ידיי לנגב את דמעותיי.

״לא, ברצינות, לרי. תתקשרי אליו. עכשיו אפילו, את בתחתית גם ככה, מה יש לך להפסיד?״ הוא התעקש. כשלא הזזתי הוא החליט להזיז אותי. ״איפה הטלפון שלך?״ הוא התעצבן.

״אני לא מתקשרת אליו.״ נזפתי בו והתרוממתי להסתכל עליו בתשישות. משכתי את שערי אל מאחורי אוזני, מרחיקה אותו מהדמעות. בהיסח הדעת טפחתי עם אצבעותיי על כיסיי, בחיפוש אחר הטלפון שלי ואז שלא מצאתי אותו, עיניי נפערו בבהלה. קפיצה קטנה של הלב.

קמתי, למרות מבטו המבולבל של ליאב וחזרתי על כל עקבותיי בבית. הטלפון לא היה בשום מקום וזכרתי בבירור שהפעם האחרונה שראיתי אותו – הייתה על הגג של דין.