עוד

פרק 28- כמו שהם נראים

״זאת השיחה השלישית שלנו ואת עדיין לא אמרת דבר. אולי ננצל את הזמן כדי לדבר קצת?״ היועצת, נינה, אמרה לי, שפתייה הצבועות תמיד בצבע ורוד מידי, מכווצות.

גלגלתי עיניים לעומתה. אם היא הולכת להכריח אותי לבזבז שעה מהחיים שלי כל שבוע בלשבת פה, אני לא הולכת לספק אותה בשיתוף פעולה.

היא כזאת מטומטמת שהיא חושבת שזה יעבוד לה, כל הפסיכולגיה בשקל הזאת.

האמת הייתה שלא הייתי צריכה אותה.

אבא שלי היה בגמילה כבר שבוע והכל השתפר פלאים. היה לי מצב- רוח ואנרגיה לקום מהמיטה, לתפעל את הבית, להיות עם האחים שלי. אפילו הייתי הולכת לזולה כמו פעם, כל יום. הרגשתי את המצב משתפר מיום ליום. נפתחתי שוב ואפילו צחקתי והייתי חלק מהשיחה. הם אפילו הוסיפו אותי בחזרה לקבוצת הוואטספ שלנו, רק פעם אחת הם כינו אותי ׳ילדה קטנה׳ על כך שיצאתי ממנה בדרמטיות. חיבקתי את בר ונבו ובאמת התכוונתי לזה. הם היו מאושרים והרגישו שהצליחו, לא היה להם מושג שדין הוא זה שהצליח.

ונכון עדיין היה את דין ואת השיחה שהייתה לנו לפני שבוע. שיחה ששברה את הלב שלי לחתיכות, כאילו הוא לא שבר לי את הלב כבר פעם אחת. אבל הכחשתי. נהייתי טובה בזה, ולאט- לאט הייתי חושבת עליו פחות ופחות. עכשיו חשבתי עליו רק בלילות כשעמדתי להרדם וייחלתי שהיה שם לחבק אותי. לפעמים דמיינתי שהידיים הכבדות שלו סביבי ואז ישנתי טוב יותר. זה היה קשה לנהל ככה חיים, בלעדיו. פעם הוא היה החיים שלי. עכשיו הייתי צריכה לבנות הכל מחדש.

רק בהיתי בנקודה אחת במשך שעה ונינה נסתה לדובב אותי כל הזמן הזה. בסוף, הצילצול נשמע ונעמדתי בעליזות, יוצאת מהחדרון האפרפר שלה בלי לומר מילה.

.
בצהריים עליתי ראשונה על האוטובוס ותפסתי מקום.

בר וקורל עלו בידיים משולבות ובעוד שבר נזרק בכסא מולנו, קורל התיישבה לידי.

״שלום,״ אמרתי לה וסגרתי את הטלפון.

״היי,״ היא אמרה בחזרה בחיוך המתוק שלה. ״עדן ואני אמרנו שנבוא להתארגן אצלך לפני העין- מור היום. אז כאילו, הזמנו את עצמנו, בסדר?״ היא סיפרה.

גיחכתי. ״בסדר.״ השבתי באישור.

״יופי. ישבנו כולם בספרייה איזה שעתיים ללמוד למבחן במתמטיקה, למה לא באת?״ היא שאלה.

״בגלל כל הלמידה.״ נופפתי בידי בגועל.

היא צחקה עלי. ״לא תהיה לך בגרות בחיים.״ היא פסקה. יכול להיות שזה היה נכון אבל לא היה לי אכפת. אז שלא תהיה. היו לי אפס אנרגיות לדברים האלה כרגע, ובגרויות אפשר להשלים.