עוד

פרק 1- מגן דולב עד הקבר

שלושה וחצי חודשים מאוחר יותר...
13 לדצמבר.
2 בצהריים.

כרגיל לכל יום בשבוע, אחרי בית הספר ישבנו בזולה שמוחבאת בשיחים שמאחורי חדר האוכל. תפסתי את הספה האהובה עלי, זאת שהייתה ההכי פחות הרוסה מכל השלושה, והדלקתי לי סיגריה.

בר התיישב לידי ומיד עשה את אותה הפעולה.

נבו התיישב בספה שמולנו, זאת שצריך להזהר כשאתה מתיישב עליה כי עץ נמוך בעל ענפים רבים תמיד מנשיר עליה קוצים. הוא כמובן שכח מהפרט הקטן הזה; התרומם בקללה מיד אחרי שהתיישב ואז העיף את הענפים שהצטברו אל הכריות.

דין תפס את הספה הקטנה והתיישב עליה בפיסוק רגליים.

את המיקום של הזולה, אפילו שהיה קרוב במיוחד למרכז הקיבוץ, אף אחד מההולכים והשבים לחדר האוכל לא יכל לראות. היינו מוקפים בין שיחים בגובה של נבו, לבין הקיר החיצוני של חדר האוכל. זה כמעט היה כאילו הטבע לקח על עצמו לגדל לנו חדר במיוחד בשבילנו. פעם דין ובר התעניינו איזה צמח זה שארח לנו חברה במשך כל כך הרבה זמן. אז הם לקחו עלה למורה לביולוגיה וחזרו אלינו בתשובה שזה המליה. כשהם ספרו את זה רק הסתכלתי עליהם בטימטום ותהיתי למה הם חושבים שזה מעניין אותי.

בכל מקרה, עכשיו ההמליה לא פרחה כמו שהיא עושה במשך רוב השנה, כי החורף כבר כאן. שנאתי את החורף. כנראה שגם הזולה שנאה אותו כי היא נראתה פחות יפה בהרבה בלי הפרחים האדומים שקישטו אותה.

הסתכלתי בהיסח דעת על הסיגרייה הדלוקה שבין האצבעות שלי. היה יום נעים כי השמש החליטה בטוב־לב לברך אותנו בנכחותה באמצע הדצמבר האפלולי הזה. ברצינות, אפילו היה לי חם. כבר הפשלתי את המעיל ממני וקיפלתי את חולצת הבית ספר שלי עד מעל הבטן.

שמעתי שריקה קלה ומוכרת על רקע השיחה הרועשת של בר ונבו. הצצתי אל דין בשאלה, עיניו גמעו את גופי בצורך והוא הניח את יד ימין על כתף שמאל בכאילו היסח דעת.

הסימן הנקבע מראש שלנו.

הנדתי בראשי לשלילה, בעצבנות קלה והסטתי מבט. אין לי כוח אליו.

דין, שאולם רגיל למצבי הרוח המשתנים שלי אבל עדיין לא סובל אותם, נחר בעצבנות.

"אני רעבה." רטנה עדן באוזנו של החבר שלה, נבו.

בדרך כלל היינו רק בר, נבו, דין ואני. המורניקים היחידים של מחזור הגיל שלנו. אבל מאז שנבו התחיל לצאת עם עדן, מישוב ראש הגיא השכן לנו, היא מגיעה כמעט בכל יום אל הקיבוץ.

אלו תמיד היינו רק בר, נבו, דין ואני. לא תמיד חיבבתי את שלושתם, היו פעמים שהם ממש יכלו להוציא אותי מדעתי הבריאה (דין), ולפעמים היינו רבים כולם ולא מדברים במשך ימים. אבל הכרנו אחד את השני כל החיים ולפעמים זה הרגיש כאילו אפילו יותר מזה. היינו כמו משפחה, והבטחנו שהקשר הזה הוא מגן דולב ועד הקבר.