לקראת השעה עשר בערב, הבנים הופיעו בפתח דלת ביתי עם עוגת קצפת ענקית, שידעתי שאמא של נבו הכינה גם בלי לדעת.
רק שלושתם, בלי הבנות. חייכתי באהבה ומשכתי אותם פנימה. ״תה ונשב בחוץ?״ הצעתי.
״כן, יש לך טבק?״ שאל בר ואז נקטע כשראה את אבא שלי יושב בסלון, עובד מול המחשב. בר הסמיק, אבא שלי גיחך בשעשוע והזיז את המחשב הנייד מחיקו כדי להעמד.
״אני אכין לכם קנקן.״ הציע אבא שלי והניח את ידו על כתפי בתמיכה לפני שהלך למטבח. המחווה הייתה לא צפוייה וראיתי את עיניו של דין מתחוררות בי.
יצאנו החוצה. כשהתיישבנו זרקתי את הטבק שלי על פרצופו של בר בכוונה.
הוא גיחך במבוכה והתחיל לגלגל סיגריה. ״סליחה, אני רגיל שהוא בעבודה תמיד.״ אמר לי.
״לא נורא. הוא יודע שאני מעשנת, תגלגל לי גם.״ ביקשתי.
״יאלה, גם לי. סיגריית יום-הולדת.״ הציע נבו.
הייתי כבר אחרי מקלחת אבל ברגע שראיתי אותם נכנסים עם העוגה הזאת ידעתי כבר שאני אצטרך עוד אחת. אם ביום־הולדת של דין הייתה לנו מסורת לזרוק עליו ביצים וקמח, אז אני קיבלתי עוגה שלמה לפרצוף בכל יום־הולדת.
הייתי הרבה אחרי התפרקות העצבים שלי והרגשתי טוב אפילו. הקלה. לבשתי פיג׳מה זרוקה והשיער שלי נמשך לאחור כזנב סוס רטוב. היה ערב קיצי בחוץ והבנים נראו נינוחים כמותי.
אבא נכנס עם קנקן תה וספלים והניח אותם ליד העוגה במרכז השולחן. ״תהנו.״ איחל.
דין מזג לעצמו ספל ואז התייבש לידי והביא לי את הספל. חייכתי אליו בתודה והוא רכן כדי ללחוש לי. ״איך בבית?״ הוא שאל בעניין.
״יותר טוב, דברנו קצת.״ סיפרתי לו בלחש.
״אני שמח, לרי.״ הוא חייך אלי.
חייכתי אליו בחזרה. ״תודה על השרשרת.״ אמרתי לו ברגש.
הוא הנד את ראשו בניפנוף. ״בכיף, זה מכולנו.״ הוא זרק.
״דין.״ אמרתי בפיקפוק. ״אני ספרתי רק לך על השרשרת הזאת.״
הוא משך כתפיים באדישות, הסתכל הלאה ממני. ״רציתי שיהיה לך את זה.״ הודה בלי רגש.
בהיתי בפרופיל פניו. ״אני יודעת. תודה.״ אמרתי שוב ורציתי לקפוץ עליו. איזה חרא, אהבתי אותו כל-כך.
אני לא בטוחה למה, אבל יום ההולדת שלי שמה אותנו במקום מוזר שוב. שנינו הרגשנו את זה. אולי זה ככה מעכשיו, אולי תמיד יהיה קצת מוזר בנינו.
בר העביר לי את הסיגריה וכשהתקרבתי להדליק אותה, נבו עצר אותי. ״רגע, רגע, קודם עוגה.״ הוא נעמד ואני נאנחתי.
״חייבים לעשות את זה?״ שאלתי בייאוש.
דין צחק בשעשוע. ״או, כן. חייבים.״ הוא הבהיר, מחכה לנקום בי כבר חצי שנה. נבו הדליק את הנרות עם הקליפר שלי, שלושה, כי לשים שבעה-עשר זה מוגזם.
YOU ARE READING
עוד
Storie d'amoreהושלם. לריאן ודין היו החברים הכי טובים מאז שהם זוכרים את עצמם. לילה אחד של יותר מידי שתייה שם את הקשר בניהם במקום מביך במיוחד. הם מוצאים את עצמם מתגלגלים לקשר מסוג חדש - הם עדיין ידידים הכי טובים, אבל עכשיו הם גם שוכבים יחד, ואסור שאף אחד ידע על זה...
