עוד

פרק 9- עיר חטאים

בערב של נר ראשון בחנוכה הצטופפנו בין כל חברי הקיבוץ בכניסה לחדר־האוכל.

אמא של נבו הייתה מזכירת הקיבוץ ונהנתה להתערב באירועים כאלה, כך שנבו אולץ להיות האחד שמברך ומדליק את הנרות, ובר ואני עמדנו מאחור, מנסים שלא להתפוצץ מצחוק כשבירך בקול של ילד בגיל בר־מצווה.

אחרי זה נדחקנו כולנו אל עבר המטעמים ולקחתי לביבות מעופשות בעוד שהשאר לקחו סופגניה שמנוניות מידי.

"לרי!" אמרה אמא של נבו וחיבקה אותי לפני שיכלתי לברוח. "איזו חתיכה את, אני לא מאמינה!" היא חייכה ודחפה אותי ממנה שתוכל להסתכל עלי בהתרשמות. היא עשתה את זה בכל פעם ולא הייתה לכך סיבה, כי התלבשתי אותו הדבר לכל מקום – פשוט, סתם סריג ואיזה ג׳ינס רחב ומגפיים.

"תודה," חייכתי במבוכה וחיבקתי לשלום גם את אבא שלו, שעמד לידה.

מהר מאוד נהייתה סביבנו קבוצת הורים וגם אמא של בר משכה אותי מיד לחיבוק.

ההורים של דין היו רגילים לראות אותי אצלם בבית לעיתים־קרובות כך שהרגשתי הכי נוח בחברתם כשהגיעו. הם היו מקסימים ואפילו שכנראה הבינו מה טבע היחסים של דין ושלי, עדיין התייחסו אלי באדיבות בכל פעם שהייתי שם. דור נגרר אחריהם והביא לי סטירה קטנה בתור אמרת שלום לפני שהמשיך באדישות אל החברים שלו. "שלום, חמודה." אמר אבא של דין וליטף אותי על הראש כמו שמלטפים כלב, כמו שאהב לעשות בכל פעם שראה אותי אצלם. היה לו תלתלים בהירים כמו של בניו רק שעכשיו כבר האפירו. עדיין ראו שהיה הורס כמוהם בצעירותו. היו לו שתי גומות בעוד שכל אחד מהם קיבל רק אחת.

חייכתי אליו וסידרתי את שיערי בחזרה בגיחוך.

"חלאס, אמא," התלונן דין כשאמא שלו שלחה יד לנגב לו אבקת סוכר מזיפיו. צחקתי עליו בסודיות עד שהוא התעצבן ומשך אותנו הרחק ממערבולת ההורים.

הצטרפנו לשולחן שישבו סביבו כמה שמיניסטים. "אנחנו חולקים מונית למעיינות, נכון?" הזכירה דנה, אחת מהשמיניסטים מהקיבוץ, כשהתיישבנו.

נבו הנהנן בתשובה ואני הצצתי אל דין.

בר, נבו ואני היינו כבר מאורגנים לצאת למסיבה של מורן ברגע שאנחנו מסיימים כאן ודין עדיין עמד על החלטתו לא לבוא, מה שיצר מצב די לא רגיל בשבילנו. נדירות הפעמים שבהם היינו מתפצלים.

דין העלה את זה אתמול לפני שנרדמנו. הוא לא היה נינוח שאני נוסעת בלעדיו וחשב אולי להתחרט ולבוא, אבל ידעתי שזה רק יצור בעיות אז שכנעתי אותו בעדינות שעדיף שלא. הוא היה רכושני אלי מאז-ומתמיד וגם הרבה לפני שהתחלנו את ההסכם שלנו, וידעתי שיהיה לו קשה לשלוט על עצמו אם יראה את מורן בסביבתי.

כשחיכינו למונית בחוץ, דין משך אותי לחיבוק. קברתי את ראשי בחזהו והרגשתי את הלב שלו דופק בחזהו כאילו הוא מנסה לברוח מצלעותיו ולבוא ביחד איתי. נסיתי להרגיע אותו וציירתי עם ציפורניי על גבו. הוא התכופף לנשק אותי על הלחי ואז הסתובב והלך, לא אמר מילה.