"תשמרו על התיקים שלכם קרובים אליכם ואל תאחרו לשעת המפגש! שלא נצטרך לחפש אותכם!" קראה ליאת לפני ששיחררה אותנו לזמן מנוחה במגדל דוד. קורל מיד גררה אותי אחריה לתצפית הכי גבוהה כדי שאצלם אותה ואת בר. כוונתי עליהם את הטלפון בשעמום, מכווצת את עיניי בפגיעות מהשמש, בזמן שבר מחבק את קורל ממול המצלמה. גלגלתי עיניים כשזה נמשך ונמשך דקות ארוכות.
בסוף היא נפנפה בידה בסיפוק. הסתכלתי על התמונות שיצאו, קורל היפהפייה עם שיערה הבלונדיני הארוך עף ברוח ובר, גבוהה ממנה רק בכמה סנטימטרים וגדול ממנה בהרבה, מנשק את לחיה באהבה. "זאת חמודה." שפטתי. בר חייך אלי במבוכה ואני חיבקתי אותו, עוטפת את ידי מסביב תיק הגב שלו. הוא עטף את ידיו סביבי בהיסוס ואז השעין את ראשו על ראשי בהתמסרות. פחדתי שהוא עוד כועס עלי. אתמול סיכמנו את השיחה בזה שדין ואני משלימים ואז התפצלנו כולנו לחדרים, אבל הכל היה מביך עדיין. "הכל בסדר." הוא הבטיח לי.
חייכתי אליו במבוכה והסטתי חתיכה משיערי השחור אל מאחורי אוזני. הרוח דפקה על גבי כשהתקרבתי לקצה המרפסת כדי להתסכל על הנוף שבו בר וקורל הצטלמו.
עיר עתיקה התפרשה תחתיי. כל הכיתה הייתה אדישה למראה המוכר של אחד מהאתרים הכי מבוקרים אבל אני מעולם לא ביקרתי שם, או בירושלים לצורך העניין. הרגשתי קצת כמו בטיסה בחו"ל, שגם את זה אף פעם לא עשיתי, אז אין לדעת באמת. בקושי הייתי יוצאת מהקיבוץ חוץ מלבית- הספר. פתאום חשבתי על העתיד, אחרי הצבא ושאולי אני ארצה לטוס לטיול גדול. ידעתי שיש אנשים שטסים למקסיקו או לתאילנד, פתאום זה נראה לי כמו חלום. המחשבה תפסה אותי לא מוכנה כי מעולם לא הייתי מהסוג המהרהר על העתיד. חייתי בהווה ובעיקר בעבר, בעצם. עוד שנתיים הייתי צפויה להיות חיילת, אבל מעולם לא שאפתי באמת להגיע לשם. נתתי לדברים להתגלגל בדרכם. לחלום להגיע לאנשהו ולהתרסק בדרך נראה מכאיב מידיי, אז ויתרתי מראש.
"היי," אמר דין ממאחורי פתאום.
הסתכלתי עליו בהפתעה. כתפיו היו קפוצות והוא נשען עם מרפקיו על המעקה מולנו.
"היי." השבתי במבוכה וסקרתי אותו בבילבול.
הוא החווה עם ראשו לעבר נקודה מאחורינו, שם נבו ובר עמדו ובהו בנו בציפייה. "הם שלחו אותי לדבר איתך." הוא הסביר.
ברור שהוא לא ניגש אלי מרצונו. נסיתי להסתיר את האכזבה מפניי. "לדבר על מה?" כיווצתי עיניי בבילבול.
"לא יודע. משהו נורמלי, כנראה." הוא הגה במשיכת כתף. הוא נראה מותש כמו שאני הרגשתי. לחיו עמוסים בנמשים חדשים כמו כל פעם שעמד בשמש ושפתיו אדומות מיובש.
הידקתי את שפתיי זו לזו במבוכה. פעם דין היה הדבר הכי רגיל שיכולתי להעלות אבל עכשיו לא היה שום דבר נורמלי בלהיות אחד ליד השניה. זה כאב.
YOU ARE READING
עוד
Romanceהושלם. לריאן ודין היו החברים הכי טובים מאז שהם זוכרים את עצמם. לילה אחד של יותר מידי שתייה שם את הקשר בניהם במקום מביך במיוחד. הם מוצאים את עצמם מתגלגלים לקשר מסוג חדש - הם עדיין ידידים הכי טובים, אבל עכשיו הם גם שוכבים יחד, ואסור שאף אחד ידע על זה...
