הכיתה שלנו הייתה המקום השנוא עלי בעולם. לא הצלחתי לקלוט דבר ממה שהמורים ניסו להעביר ובכל פעם ארבעת הקירות האלה גרמו לי להרגיש יותר ויותר סתומה. באמצע שלוש שעות ספרות – או מבוא לגיהנום, אם תשאלו אותי – נכנעתי ויצאתי מהשיעור. אמרתי למורה שאני צריכה לשירותים אבל לא התכוונתי לחזור. אכשהו מצאתי את עצמי בקפיטריה, משפשפת עיניים בתשישות ובוהה באוויר ביאוש. בחיים לא השתעממתי כל-כך.
רציתי קולה אבל היו לי רק חמישה שקלים בארנק ופחית עלתה שישה. איזה יאוש. העברתי יד על פני בעייפות טהורה כשצל רחב הופיע מעלי.
"הכל טוב?" מורן, בן-הזוג של קורל, סינוור אותי בחיוך כובש. הוא היה לפחות שלושה ראשים מעלי ועיניו השוקולדיות נצצו.
הבטתי עליו בעייפות. "חסר לי שקל." הפטרתי.
הוא צחק ופישפש בכיסיו. הוא הוציא ארנק והביא לי את האשראי שלו. "תקני לי גם. אני במחששה." הוא אמר ויצא משם. הסתכלתי אחריו כאילו הוא מטומטם. משכתי כתפיים.
"שתי פחיות קולה," אמרתי והבאתי את האשראי שלו. בדרך למחששה תהיתי אם להשתמש באשראי כדי להזמין לי משהו. אייפון, או רכב ספורט. כל דבר. זה ידוע שמורן עשיר, אפילו ביחס לשאר הישוב שלו מעיינות, שהיה גם-כך ישוב של משפחות עמידות.
התיישבתי לידו בזולה. העברתי לו את הקולה עם האשראי שלו והוא העביר לי בתמורה סיגריה וקליפר.
"גם סיגריה וגם קולה? במה זכיתי?" שאלתי בציניות אבל לא באמת חכיתי לתשובה והדלקתי אותה.
"בחורה יפה, מה לא נפנק?" הוא חייך אלי בפלירטוט.
הסתכלתי בבילבול על החבר של החברה-הכי-טובה שלי וכיווצתי את גבותיי בניסיון להבין אם הוא רציני או אולי סתם אדיוט. "מה קורה, מורן? שכחת משהו?" שאלתי אותו בעצבנות, מקפיאה אותו עם עיניי הקרח שלי.
זה לא הזיז לו אפילו מעט. "מה, אסור לי להגיד לך שאת יפה?" הוא תהה, הדליק לעצמו סיגריה, עם מבט מנוצח בעיניו.
"לא." אמרתי מיד. גלגלתי עיניים וקמתי ללכת משם.
"חכי, לרי!" הוא קרא אחרי ונעמד. ״זה היה בצחוק, מה יש לך?!״ הוא התגלגל מצחוק נהנתני. תשבי איתי?" שאל ונראה מתבדח.
עצרתי. רציתי לתת לו להנות מהספק, אבל בעיקר ממש לא רציתי לחזור לשיעור ורציתי לסיים את הסיגריה. חזרתי לשבת ממולו.
הוא חייך ברצון.
הכיתה של בר בדיוק הייתה בשיעור ספורט והתחילו הקפות סביב בית-הספר. כשבר עבר לידנו ראיתי אותו משתרך מאחורי כל הכיתה, ביחד עם כל שאר המעשנים. צחקתי והוצאתי טלפון לצלם אותו. כשראה אותי הוא שיחק אותה מתעלף עם הרגליים למעלה, ואחד מהחברים שלו מהכיתה התחיל לגרור אותו אחריו מהרגליים בצחוק. התגלגלתי מצחוק ושלחתי את הסרטון לקבוצה שלנו, היפים של מור ולריאן. זה היה השם של הקבוצה מאז החטיב ועכשיו זה היה הרגל יותר מאשר ירידה עלי.
YOU ARE READING
עוד
Romansaהושלם. לריאן ודין היו החברים הכי טובים מאז שהם זוכרים את עצמם. לילה אחד של יותר מידי שתייה שם את הקשר בניהם במקום מביך במיוחד. הם מוצאים את עצמם מתגלגלים לקשר מסוג חדש - הם עדיין ידידים הכי טובים, אבל עכשיו הם גם שוכבים יחד, ואסור שאף אחד ידע על זה...
