עוד

פרק 20- אז נגמר

״בוקר טוב!״ צעקה ליאור בשמחה כשהגיע יום-ראשון.

הבטתי במראה באפטיות. אחרי סוף שבוע שלם של שיברון לב, מתהפכת במיטה בכאב, סוף־סוף מצאתי איזה כפתור בתוכי וזה הפסיק. הכל הפסיק.

הרגשתי שונה. הוצאתי בגדים אחרים מהארון – חולצה שחורה, מכנס שחור צמוד. ציירתי על הפנים שלי בחורה אחרת עם האיפור ששאלתי מקורל. בסוף הסתכלתי על המראה, המסכה ששמתי הסתירה מצויין את הכל בתוך עצמי. העיניים הכחולות שלי התקשטו בצורה מוכרת לי, בקפאון. כמו העיניים של אבא. ככה הרגשתי – קפואה. כלום לא זז יותר. הלכתי לתחנת אוטובוס כמו בתוך קרחון והגעתי אחרונה ממש רגע לפני שהאוטובוס יצא. נזרקתי במושב הראשון שראיתי שפנוי, בלי שיזיז לי אם הוא בשטח של השישיסטים, שמיניסטים, או על הפרצוף של הנהג.

פתחתי את הטלפון לשים שירים וראיתי במסך השחור לרגע השתקפות של השריטה הארוכה על לחי ימין שלי, מתחילה להחלים ולהתגבש לכדי צלקת דקה.

מאז שהרביץ לי, אבא שלי לא חזר הביתה. ידעתי שהוא עדיין הולך לעבודה כי אף אחד לא חיפש אותו בבית, אבל לא ידעתי איפה הוא ישן. קוויתי שהוא ישן במשרד שלו ולא בין ברים. תהיתי אם הוא מתבייש במה שעשה לי, אם בגלל זה הוא לא חוזר. שנאתי אותו על זה, אבל חוסר הנוכחות שלו גרם לנו להרגיש יתומים יותר מאי פעם ורציתי שיחזור קצת.

לקחתי נשימה עמוקה ונסיתי לדחוף הכל בחזרה פנימה. הצלחתי לנעול את הקופסא הזאת שבה שמרתי את כל מה ששרף, עטפתי אותה עם נייר הדבקה מכל כיוון וקוויתי שתחזיק ולא תתפוצץ מעודף-יתר.

האזנתי לאיזה אלבום של עלי בוטנר שדין הכיר לי כמו את כל השירים ברשימה שלי. בין השיר השלישי לרביעי הגענו לבית-הספר ונעמדתי כדי לקום. ראיתי את הבנים מאחורי, עם עיניים מהורהרות וכולם עם אוזניות, יושבים אחד הרחק מהשני כזרים.

הלב שלי היה אמור לצרוח, כשהדבר הכי יציב מכל החיים שלי נעלם, אבל לא הרגשתי כלום. ריקה שוב.

זרקתי את התיק שלי על השולחן בכיתה. היו עוד חמש דקות לשיעור ושכנעתי את עצמי שאני אספיק ללכת לסיגריה ואז לחזור לפני המורה, למרות שזה היה גבולי בהחלט. הוצאתי את הטבק מהתיק והתחלתי צידה אל המחששה.

קול מוכר עצר אותי. הרמתי את מבטי. קורל הייתה בכיתה, רק שהיא והדברים שלה לא היו במקום שלה לידי כמו תמיד, אלא בפינה האחרת של הכיתה.

היא ישבה עם בנות שמאחורי הגב שלהן היא לא סבלה אותן וצחקה בקול. היא אפילו לא הסתכלה עלי כשהבטתי בה.

שוב לבלוע הכל.

הפינה המועפשת מאחורי אולם הספורט שבה היינו יושבים לעשן הייתה כמעט ריקה מאדם כרגיל לשעות הבוקר וישבו בה רק שני יודניקים שלא זהיתי. התיישבתי בקצה השני מהם וגילגלתי לי סיגריה בזריזות, מיד טוחבת אותה בין שפתיי ומציתה.