אושר בכאב

פרק 37. משחקות באש.

נקודת מבט דולורס:

דייגו יושב קשור על כיסא מולנו ואני ומשי יושבות על הרצפה מולו ואוכלות המבורגר חולקות בקול רם מה נעשה עם הזקן שלפנינו.

״אז מה דעתך? להרוג או להתעלל״ משי שואלת בחיוך
ואני מחייכת חזרה ואומרת ״למה או או שאפשר לעשות סדרי עדיפויות אבל בפועל לקיים את שתיהן״

״התגעגעתי אלייך מש״ אני אומרת ולוקחת את הביס האחרון שנשאר לי מהמבורגר, ״גם אני התגעגעתי אלייך דולו״ משי אומרת שקמה ואוספת את השאריות כדי לזרוק לפח

״את יודעת למה עוד התגעגעתי״ אני שואלת את משי בקול עדין ומרימה מראשו של דייגו את השק
״לאימונים שלנו, שאנחנו משחקות באש״ אני עונה על השאלה ומתהלכת סביב דייגו

״אני בטוחה שגם דייגו התגעגע לזה״ משי אומרת בקול אפל וערמומי מסתובבת וזורקת לכיווני סכין גדולה יחסית.

אני אחוזת בסכין ביד אחת וביד השניה מצית. ״את זוכרת את הערב שדייגו נכנס לנו באמצע האימון ועצר אותנו מלהפעיל את האש בטענה שזה מסוכן ושנשתמש בזה רק ברגע האמת״ אני שואלת את משי

״איך אפשר לשכוח״ היא אומרת ומצחקקת, מפנה את גבה לכיווני ולכיוון דייגו, היא יודעת מה היא עושה וגם אני, אנחנו חולקות את התכנית בראשינו

״אבל אם אני לא טועה זה רגע האמת לא?״ משי שואלת ומסתובבת שהסכין שלה בוערת. ״אני יודעת שהרגת את אבא שלי״ היא מתקרבת לכיוון דייגו ומכוונת לכיוונו את להב הסכין

נמצאת ממש מולו, מסתכלת בתוך עיניו במבט מתוחכם

אין לה טיפה של פחד, היא חדורת מטרה יותר מאשר שור שרואה צבע אדום. אבל היא לא טיפשה היא יודעת את הכלל הכי חשוב בכל משחק: פוקוס ושלווה.

אני מורידה לדייגו את חתיכת הדבק שנמצאת על פיו ונותנת לו לענות ולהשתתף במשחק. ״טיפשה, חושבת שאני אשבר מקצת סכין לוהטת? זה הגיע לאבא שלך!״ הוא אומר ויורק ישר לפיה

חוק מספר אחד איך לדעת שהחברה הכי טובה שלך שהיא גם בת דודה שלך מטורפת על כל השכל?

היא פאקינג בולעת את רוקו ומעבירה את לשונה על שיניה בתענוג.
איכס אני הייתי יורקת את זה עליו בחזרה אפילו שזה אבא שלי.

אבל מחשבות לכוד פעולות לכוד. אני עומדת בצד החדר ומשחקת בסכין בשתי ידיי מעבירה אותן אחת לשניה בתנועות סיבוביות ודי מגניבות

״זה עלול לכאוב אבל זה התשלום״ משי אומרת לדייגו ומתרוממת, חוזרת לעמוד זקוף. ״אז מה את אומרת דולורס, איך נסמן אותו?״ משי שואלת ומתיישבת על אחת מיריכיו של דייגו

משחקת בצווארו בעזרת ציפורניה הארוכות, ״אני חושבת שנלמד אותו לא לשחק באש. מאת ד.מ״ אני אומרת בחיוך ודוחפת את עצמי מהקיר חזרה להעמד רגיל

״טוב אז ישלך מצית לשרוף עוד קצת את הסכין, אם כבר לומדים לקח אז דרך המעשה״ היא אומרת ואני מדליקה לה את להב הסכין

שתינו עומדות מחויכות אחת מול השניה.

משי מניחה את להב הסכין ומתחילה בחלק שלה, דייגו נראה קצת כאוב ומנסה לשמור על איפוק, לכן הבחורה שלידי מעלה שלב ומפעילה יותר כוח. דייגו לא מצליח להחזיק מעמד והוא צורח את נשמתו.

״בבקשה אני אפסיק, אני מתנצל אני מתחנן״ קולו נשמע שבור מנסה להאבק בכאב. הצרחות שלו מתחזקות ומשי מפעילה יותר כוח. יותר אדרנלין בשבילנו

״חשבתי שקצת סכין לוהטת לא תשבור אותך״ אני אומרת בלחש באוזניו מפתיעה אותו לגמרי. ״דולורס אני נשבע לך אני אתן לך מנ-״ הוא אומר ונחנק מכאב אבל אני קוטעת אותו ומניחה את ידי על פיו.

משי מסיימת את עבודתה הנאמנה והיפהפייה, אבל הגיע תורי.

הבן אדם שרצח את אמא שלי, והכניס סכין בגבי, ירה באחי, והרג רבים בדרך. הגיע הזמן שאשיר לו סימן שילווה אותו כל רגע בחייו. שיזכור את בתו לנצח.

אני מתחילה בעבודתי ונהנת למשמע הצרחות הכאובות שלו. טיפה של רחמים לא נמצאת בי, ״אני אבא שלך דולורס אל תשכחי את זה״ הוא ממלמל בכאב

״הכל בסדר רק נראה ששכחת שאני הבת שלך אני מסמנת לך תזכורת, אחרי הכל לא יהיה לי רחמים אני מהדם שלך שכחת? לא בדיוק ריחמת עליי שהכנסת את הסכין בגבי״ אני אומרת ומבהירה לו את המצב לא עוצרת את עבודתי לרגע.

עדיין כל כך רגועה ושלווה ועכשיו סיימתי אני לגמרי מסופקת.

״לדעתי יצא יפה, אולי עוד נשתכלל ונפתח עסק הוא יהיה הדוגמא החיה שלנו״ אני אומרת משועשעת ומשי מחייכת ומהנהנת.

מחזירות את הדבק לפיו ואת השק לראשו, יוצאות החוצה ויושבות על מדרגת דלת הבית.

״הבנים לא יחפשו אחרייך?״ משי שואלת בפתאומיות ואני מסתכלת עליה ומושכת בכתפי. ״גם אם כן למה זה משנה?״ אני שואלת בתמימות והיא מסובבת את ראשה מסתכלת על דייגו

אני מבחינה בו ומחזירה את מבטי אל משי ״שנכין תכנית?״ היא שואלת בחיוך וקמה ממקומה מסתכלת עליי ומושיטה את ידה כדי לעזור לי לקום

״נכין תכנית״ אני נעמדת ומחייכת אליה.