אושר בכאב

פרק 42. הזמן בחודש.

נקודת מבט דולורס:

אני חמושה במספר נשקים, על חגורת רגלי מספר סכינים בגבי תחוב במכנס האקדח שלי. שיערי אסוף לקוקו גבוה ומתוח, על רגליי מגף שחור עם עקב נמוך, ועל גופי אוברול עור צמוד שחור וארוך בשרוולי ידיו ורגליי, במעלה החולצה יש מחשוף קטן.

״תסגרי את זה״ כפיר פוקד בפרצוף חתום ואני מתעלמת, ״את לא סוגרת את זה?״ כפיר שואל בתמימות מאחורי אבל אני מוזגת לי כוס מים עם קרח רגע לפני שאנחנו יוצאים

האורות בבית כבויים מלבד האור במטבח בו אנחנו נמצאים, תאורת אחרי הצהריים הטבעית שוטפת את הבית דרך החלונות הענקיים, המטבח נקי לגמרי והשקט בבית גדול מאי פעם
מרגשים באווירה שהיא שונה, כולם מתארגנים למלחמה.

כפיר לוקח את הכוס מידי וזורק אותה על השיש, כל תכולתה נשפכה, הוא מצמיד אותי לאחד הארונות במטבח ומניח את ידו השמאלית מעל ראשי, נכנס עם ראשו לתוך צווארי

״פעם הבאה שאני אבקש את זה את פאקינג תעשי את זה דולורס אני לא צריך את האויבים שלי עם עיניים עלייך, אני מסכים לך לבוא רק בגלל שזה אבא שלך אל תתרגלי״
הוא לוחש ואז סוגר את הריץ׳ רץ׳ עד הסוף וניתן להבחין רק בעצמות הבריח הראשות על צווארי.

שכפיר מסתובב עם גבו אליי אני פותחת את הרוכסן והפעם חושפת קצת יותר מהפעם הקודמת, לוקחת חזרה את כוס הנפולה ששוכבת על השיש וממלאה מחדש קרח ומים.

עומדת מול כפיר שרק אי המטבח מפריד בנינו ושותה מן הכוס בהנאה, אני וכפיר נמצאים בקרב מבטים ונראה שהוא עומד להתפוצץ מבפנים.

הבנים מגיעים אל המטבח מוכנים לצאת, הם מסתכלים עלינו מזועזעים מהסיטואציה וזיו קוטע את הדממה, ״תמשיכו שנחזור תודה״ מושך את כפיר ושנינו מתעוררים חזרה

״בואי דולורס״ בן מושך את ידי לכיוון הרכב, ״מה עשית לאח שלי היום?״ בן שואל בצחקוק, ״כלום הוא פשוט חי בסרט שהוא מחליט עליי״ אני אומרת ומושכת בכתפי פותחת את דלת הרכב

״תראי במקרים כאלה הוא מחליט ואנחנו מצייתים כי הוא הקאפו״ בן אומר ומסתכל באי הבנה לתוך עיניי, שנינו יושבים ברכב ואני מביטה בתוך עיניו ״לא הוא לא בן״ אני אומרת לבסוף.

״כן הוא כן״ בן אומר ומתניע את הרכב, רעש המנוע משתלב עם רעשי הרקע, ״לא. הוא. לא. בן.״ אני אומרת ומדגישה כל מילה מצמצמת את עיניי לכיוונו כדי שיבין ברור יותר, בן מרים את שתי ידיו כאשם ומצחקק.

במהלך כל הנסיעה אני ובן לא דיברנו, הם עשו אותי עצבנית היום וגם ככה זה הזמן שלי בחודש, אז מערכת הדם החם שלי עובדת כפליים.

״מתפצלים״ כפיר טוען מבעד לאוזניה לפני שאנחנו יורדים מהרכב, ״בר נשאר ברכב כדי להיות נגיש למקרה קיצון, אני וזיו הולכים למשרדים, בן ודולורס אתם הולכים לבר עצמו ולכל חלקיו, בן תשמור עליה אם לא אני נשבע לך״ כפיר אומר ברקע ואני מגלגלת את עיניי.

״בקיצור לכל דבר חכו לפקודה שלי ואם לא שומעים ממני תקבלו דיווח מבר, מאבטחים תאבטחו את כל הבניין ואל תפחדו להשתמש בפאקינג נשק שלכם או שאני גם אוריד לכם אותו אחד ולא תוכלו לזיין בחיים שלכם״ כפיר ממשיך וטונו משתנה לעמוק וחד יותר.

אנחנו נכנסים לבר מהכניסה הראשית בשקט, ״באיזה שעה חזרתם באותו לילה״ אני שואלת בטון נמוך את בן שאני מכוונת את אקדחי הדרוך קדימה כדי להגן על עצמי.

״אולי חמש בבוקר לא זוכר״ בן עונה שגם הוא מחפש זכר למישהו או סימן למשהו, ״חמש בבוקר?״ אני שואלת בפליאה ועומדת במקומי, ״כן זה גם לא עניין מיוחד איך שבאנו נרדמנו והיא יצאה בזמן שכולם עדיין היו בחדרים״ בן עונה ונעמד מולי משלב את ידיו על חזהו ומנסה לקרוא את מטרותיי.

החיוך שלי עולה אחרי מספר שניות וגם שלו, קול נשמע מהמלתחות ואני ובן נדרכים מיד בחזרה, ״גב לגב״ בן פוקד ואני מהנהנת.

אנחנו עומדים ליד הדלת ושומעים שיחת טלפון בשפה אחרת, בהתחלה ניסיתי להבין את השפה המדוברת אבל זה היה חלש מידי כדי שאבין.

״אני צריך אותה אצלי! מצידי תהרגו את כל החברים האלה שלה!״ קולו של אבי נשמע ואני מבינה את זה בספרדית.
״שנחטוף אותו״ אני שואלת בחיוך מתגרה ונשענת עם כתפי על משקוף הדלת.

״חכי צריך לדווח״ בן אומר ומחזיק בפרק ידי השמאלית ואני מקמטת את פניי בכאב, הוא מסתכל על ידי ואז חוזר ישר לעיניי ״מה קרה״ הוא שואל והפרצוף שלו מראה ייאוש ועצבים בו זמנית

״כלום!״ אני אומרת בחדות ומשחררת את ידי ממנו בחוזקה ״אני לא מדווחת כלום אם אתה רוצה לדווח תהנה״ אני קובעת בעצבים.

פותחת את דלת המלתחות בשקט מופתי ומכוונת את אקדחי קדימה, לא עוברת שניה ובלי לשים לב אגרוף נוחת בפרצופי, מה לעזאזל אני ממלמלת במוחי. קול יריה נשמע והבן אדם שמולי נופל על הרצפה.

״לא דיווחתי״ בן מחייך מאחורה ואני נשארת כאובה במקומי, בן עולה מעליו ועובר אותו כדי להגיע אליי ״תזהר בן״ אני צורחת אבל קול יריה נוסף נשמע ובן נופל על הרצפה גם הוא

הכדור נורה לברכו האחורית ברגלו הימנית, אני מסתכלת על החייל של אבי שוכב שם שדם רב מתמלא סביבו וחור בבטנו מופיע. בן שוכב לידו פצוע ברגלו ומנסה להאבק בכאב.

עומדת המומה ובשוק אחרי שנייה אני יורדת על ברכיי ומתקרבת לחייל של אבי ״איפה הוא?״ אני שואל בעצבים שאני עולה מעליו ועייני מביטות בתוך שלו.

מלאות שנאה ורוע בדיוק כמו אצל אבי ״איפה הוא״ אני צורחת בעצבים ושולפת את הסכין בחדות מחגורת רגלי, עיניו מתגלגלות וחיוך עולה פרצופו.

אני לוקחת את הסכין ביד אחת וביד השניה פותחת את פיו של אותו חייל, לא חושבת על מעשיי ופשוט דוחפת את הסכין לתוך פיו בחוזקה.

גרונו משפריץ דם החוצה וניתז גם על בגדיי, הוא מת.

בן מושך אותי אליו שנינו יושבים על הרצפה, חולצתו של בן קרועה בשרוולה כי היא הפכה לתחבושת הזמנית לרגלו. אנע יושבת ומביטה בנשמת החייל יוצאת מגופו

אחרי שתי דקות בן תופס בידי ואומר ״בואי דולורס הולכים״, אני לא מזיזה את מבטי אבל נעמדת במהירות כדי לעזור לבן לקום, שנינו עומדים אחד מול השני ואני פורצת בדמעות

״אני מתנצלת בן״ אני מגמגמת בין הדמעות ומניחה את ידי על פי, ״הכל בסדר דולורס חייבים לעוף מפה״ הוא אומר באדישות ואני לוקחת את הטלפון שנמצא על יד החייל.