אושר בכאב

פרק 10. כוויות קור.

נקודת מבט דולורס:

אני פותחת את עיניי ומגלה שאני נמצאת עמוק בין שמיכות פוך גדולות שמחממות לגמרי, אבל אני שוכבת ורועדת במקום לא מצליחה להזיז שריר בגופי אפילו להרים את גופי כואב לי כל הגוף.

אני עוצמת את עיני בחוזקה נאבקת בקושי לזוז מרימה את גופי מעט אני רואה שאני בחדר של כפיר, המזגן על חום לא פוסק לרגע אני מתחזקת מעט מהערנות שלי ומתיישבת לגמרי על שפת המיטה.

אני נעמדת וסחרחורת תוקפת אותי, מחזיקה בגב המיטה בחוזקה אבל הגוף שלי חלש ואני רועדת הרגליים שלי לא מצליחות להחזיק את עצמן הדלת נפתחת בזמן משמיים שהרגליים שלי כבר מתקפלות הוא מרים אותי אל חיקו

''לאן מנסה לברוח עכשיו ילדה'' הוא מניח אותי בתוך המיטה ומכסה אותי שוב הייתי עונה לו אבל אין בי כוחות לחשוב בכלל או לדבר , ''מתי קמת?'' הוא שואל ברכות

''הרגע'' אני פולטת בלחש, ''בינתיים את לא יוצאת מכאן שיהיה לך ברור אני הולך לקרוא לרופא.'' הוא אומר אבל כאילו בן אדם בקושי עמדתי אז לברוח..

טוב זה לא שזה לא עבר במוחי אבל אני- הדלת נפתחת ואני רואה את כפיר ולצידו מישהו טוב לא כזה קשה לנחש זה הרופא, שניהם קוטעים את מחשבותיי

''אוקי דולורס'' הוא אומר בטון מרגיע ''שמעתי את כל מה שקרה, אני מבקש לראות את הגוף שלך'' הוא אומר ומחכה שאצא מן השמיכה שעוטפת לי את החיים

כפיר שואל אותי בעיניו ואני מנידה בראשי, הבנתי שהוא שואל אם אני מצליחה אבל הוא בעצמו הבין שלא הוא מרים את השמיכה ממני ועוזר לי להתיישב אני מרימה מעט את חולצתי.

הרופא נראה קצת בהלם ''יש לך כוויות קור בדרגה גבוהה גברתי'' הוא אומר, ''מה זאת אומרת'' כפיר ישר קפץ בשאלה ''זאת אומרת שהיא תצטרך ליטול תרופות שיחזקו אותה'', מבט חושב על פניו

לאחר כמה דקות הוא מוסיף: ''אני רק אקח כמה בדיקות נוספות וארשום את התרופות'' הרופא מסביר, אני מהנהנת לעברו אבל כפיר לא נראה שליו הוא משחק עם אגודלו בין שיניו נראה מתוח.

''היא גם זקוקה למקלחת חמה, אבל היא תצטרך תמיכה'' הרופא אומר תוך כדי שבודק את נשימותיי. ממש ממש ממש לא אני לא צריכה תמיכה במקלחת מה הוא חושב לעצמו שלא ייתן לכפיר רעיונות נוספים ''אין בעיה'' כפיר מהנהן לו

''תרגישי טוב דולורס'' הרופא אומר ומחייך אלי אחרי שסיים והניח את התרופות לצד המיטה ואני מצליחה לשלוח לו חיוך קטן חזרה כפיר מלווה אותו החוצה והם מדברים בניהם אני חוזרת למיטה לשינה נוספת.

אני מתעוררת בעקבות לחשושים באוזניי פותחת את עיני בעדינות ונדהמת לגלות שפתחו אספת דיירים ליד האוזן שלי ''מה קורה כאן'' אני שואלת בקול מרוסק לגמרי ''אמרתי לכם שהיא תתעורר'' הוא מתעצבן אבל עדיין שומר על קול נמוך, אני מתיישבת מעט ונושכת את שפתיי הם כולם יושבים ומביטים בי.

''כמה זמן עבר?'' אני לוחשת אליהם בשאלה, ''יומיים דולורס'' קולו העמוק נשמע מהכורסא החדר שותק מחדש ואנחנו יושבים בדממה דקות ארוכות.

יומיים, איך הם לא חשבו שאני מתה משהו ולמה אני מרגישה חלשה אבל קצת יותר טוב מה קורה כאן כל המחשבות מציפות אותי

''תראו זה לא שאני לא יפה או משהו כן, אבל אני מעדיפה להתעורר בלי שבוהים בי'' אני שוברת את השתיקה בחדר ובשניות הוא מתרוקן עקב הפרצוף שכפיר שלח לכל אחד מהם

הוא נשאר לשבת על הכורסא שמולי מסתכל עלי בשקט אני מזיזה מעליי את השמיכה הוא נדרך מעט במקומו אבל עוד לא קם אני מרימה את חולצתי ועוברת עם עיניי על גופי, אלוהים אדירים זה יותר מידי כחול.

אני מסתכלת על כפיר במבט עייף ורואה שהוא ממש מזיע ''אתה יכול לכבות את המזגן אם אתה רוצה'' אני אומרת לו אבל הוא לא זז הוא ממשיך להסתכל עליי ואני על הכוויות

אחרי כמה דקות הוא כבר נוזל לחלוטין אני מצחקקת בשקט לעברו והוא נשאר עדיין רציני שהצחוק שלי מתגבר אני מנסה להשחיל מילה הבטן שלי כבר כואבת מצחוק חלש אולי בגלל הסיטואציה והעובדה שאני אוהבת לעצבן אותו

''אתה עוד תשבר'' אני כבר נחנקת מאוויר מרגישה אדומה לגמרי, ''פאק'' הוא מגמגם וחיוך עולה על פניו אני רואה שהוא מנסה להילחם בו וזה פשוט לא עובד.

''אכפת לך אם אוריד חולצה'' הוא שואל בעדינות שכבר כולה רטובה מזיעה, אני נאבקת לא להאדים מהמבוכה אבל אני רק מהנהנת

''אתה יכול לכבות את המזגן כבר רותח כאן'' אני אומרת לו, הוא מכבה את המזגן פותח קצת את החלון שייכנס אוויר ויוצא מהחדר.

כפיר בהחלט גבר מרשים אבל נקלעתי לכאן רק בגלל אבי ולא מעבר לא אעז לחשוב על דבר אחר הוא לא בשבילי ולעולם לא אהיה איתו

אני נכנסת חזרה אל השמיכה וצופה בתוכנית מזדמנת בטלוויזיה אבל זה לא מעסיק אותי הדרך הטובה ביותר להחלים היא לא ליפול לתוך החולשה.

אני יורדת לקומת הכניסה והולכת בשקט לסלון כל כך כאובה שאני לא יודעת מאיפה כל הכוחות ללכת את כל זה אבל אם הצלחתי סימן שהגוף שלי בדרך הנכונה להחלמה

אני נעמדת מאחורי הספה ככה שהם לא מבחינים בי אלא הם כולם צופים בטלוויזיה ועל החלונות הענקיים שמראים את החצר הגדולה הגשם לא מפסיק לשטוף, הגשם אפילו נוקש מעט על החלונות.

חושבת אם להגיד או שאולי עדיף לחזור למיטה כי אני כל כך אצטער על מה שאני הולכת להגיד.