נקודת מבט און:
אנחנו מגיעים לבית החולים ודולורס עדיין באותו מצב, בין החיים לפאקינג מוות, גורם לי לרצות להקיא.
להחזיק אותה ולהכריח אותה להשאר איתי גם אם היא בעצמה מוותרת וכבר לא מסוגלת.
״אני יכול לראות אותה״ אני ישר אומר לכפיר שאנחנו נפגשים והוא מהנהן אליי, ״דאב את יכולה להשאר פה כמה דקות, אני כבר חוזר״ אני שואל באוזניה והיא מהנהנת בשקט.
אני רץ לעבר חדרה שכפיר סימן לי עם ידו, אני ממהר בכל כוחי ודוחף כמה אנשי צוות בדרך אבל זה פאקינג לא מעניין אותי, שאני נכנס למסדרון ורואה את הדלת גבר גדול שעל מכנסיו תלוי תג ועליו שמו, דוקטור גיל ג׳ייס.
״לאן אתה מהמהר״ הרופא עוצר אותי ושואל בנחת, ״אחותי כאן דולורס בין חיים למוות אני חייב לראות אותה״ אני תוקף בפחד ואי שקט בגוף עובר בי. מעולם לא פחדתי ככה, בחיים לא הרגשתי שאני מאבד את זה כמו עכשיו.
עצב ממלא כל חלק ופיסה בגופי וראשי מפוצץ מחשבות אני לא יודע מה קודם. אני פאקינג משתגע.
״לגביה, שב אנחנו צריכים לדבר״ הרופא אומר תוך כדי שמסתכל במסמכים, הוא מוביל אותי אחריו ואני מתיישב ליד דאב וליד הבנים.
כולנו יושבים בחדר קטן ואת פעימות הלב של כולם אפשר לשמוע כאחד, כל הבנים מלאי כתמי דם בכל מקום בגופם, נראים עייפים ומוטרדים.
הרופא מוריד את ראשו לרצפה וחושב
כולנו מבינים את המשמעות אבל עד שהוא פאקינג מדבר הכל יכול לקרות.
לאחר כמה דקות מרים את ראשו חזרה אלינו ומדבר ״היא איבדה הרבה דם ועשינו כל מה שיכולנו, אני מבין שזאת אבדה גדולה עבור כולכם ואני מצטער על הבשורה״.
אין מילים,
אין מחשבות,
אין פעימות,
אין נשימות,
אין דקות,
שעות,
יום או לילה.
כולנו יושבים בשקט והעולם כולו מכוסה דממה, דאב הראשונה שהתחילה להוריד דמעות ובכתה בקול נמוך אבל כזה שנשמע לאוזן.
אני עוצם את עיניי ומרגיש שעובדים עליי, מפתח תקווה שאפתח את עייני ואגלה שזה סיוט מתמשך ועכשיו אמצע הלילה והכל בסדר.
שאני פותח את עיניי הן אדומות ודומעות לגמרי מסתכל על כולם בחדר ומבין שזה לא חלום ולא סיוט ״אני צריך לראות אותה״ אני אומר פעם ראשונה בקול מרוסק והרופא לא מגיב.
״אני פאקינג צריך לראות אותה עכשיו״ אני צורח וקם ממקומי כולם קמו בשלב הזה, הרופא חושב ולבסוף מהנהן והולך לכיוון החדר של דולורס.
איבדתי את אחותי, איבדתי את החיים שלי, איך אני אוכל לחיות עם עצמי אחרי דבר כזה? בשביל ההגנה שלה התאמנתי כל חיי ובניתי את עצמי.
אני לא מאמין שאמא שלי איפשרה לזה לקרות ולקחה את הבת שלה אליה, אולי גם היא מתגעגעת ואולי דולורס בעצמה ביקשה ממנה. אולי העצב שמה שקורה סביבה הרג אותה.
היא חזרה לאמא שלי והיא בטוחה עכשיו אני פאקינג בטוח בזה.
היא לא היתה מוכנה לכלום ולא התכוננה לאבא שלנו נפשית, היא לא מכירה אותו בכלל.
בסך הכל חגגה יום הולדת 23 לפני ארבעה חודשים.
כל מה שהיא רצתה זה שיהיה טוב, שזאת תהיה השנה שלה, אולי השנה שלה באמת תהיה כל כל טובה שם למעלה. הלב והמוח שלי מסרבים להאמין ובכל רגע מרגיש כיווץ גדול יותר בלב.
אבל בלילה אחד החיים שלה התהפכו וכל עולמיה חרב מעליה, וזה השפיע עליה כי כל מה שהיא ביקשה תמיד זה אותי ואת אמא שלנו לצידה. היא הבטיחה לי שהיא תהיה בסדר
היא הבטיחה לדאב שהיא תעזור לה לתכנן חתונה! אזור לה למות אני מתערפל בתוך עצמי ובתוך מחשבותיי.
זהו זה נגמר? בן אדם שחי ופועל וזז ומרגיש, מת? אחותי מתה? המחשבות רצות אחת אחרי השניה ואני עומד בצד המסדרון ומרשה לעצמי להתפרק.
היא רצתה להנות ולחיות ולאהוב, והיא באמת התאהבה בצורה התמימה ביותר. והיא כבר לא תספיק לחיות את החיים שכל כך רצתה, אני רק חושב כמה היא סבלה בשעות האחורונות וכמה כאב לה.
הרופא מסמן לנו לבוא אחריו ואני וכפיר ניגשים אליו יחד, שנינו שותקים ורגשותינו בפנים, גם עליו רואים שברון מסוים כאילו משהו מבפנים מת ואין סיבה יותר לכלום בעולם הזה.
״גיל״ האחות יוצאת מחדרה של דולורס ומציגה בפניו כמה דפים, הוא עוצר אותנו מלהכנס פנימה, הוא מעיין בדפים ולבסוף נכנס יחד עם האחות לחדר וסגר אחריהם את הדלת.
אני וכפיר עומדים ומסתכלים זה לזה בעיניים, אותו מבט חתום שמסרב להראות חולשה. אבל פאק אנחנו בפאקינג אותה סירה ושנינו איבדנו את דולורס.
בן רץ לכיוונינו במהירות ומתנשף קלות, ״אני יודע שזה לא הזמן״ הוא ממשיך לנשום, ״מה קרה״ כפיר שואל בקור וחוסר סבלנות, ״דאבי נחטפה״ הוא מצליח להגיד.
פאקינג פאק אלוהים. באמת מרגיש סיוט נוראי.
YOU ARE READING
אושר בכאב
Açãoהיא חגגה לפני יום את יום הולדתה ה23. דולורס לא תיארה לרגע שחייה יהפכו למסובכים... ברגע אחד הכל ישתנה. ״און תספר לי״ היא אומרת בקול נחוש ומפוחד, ״דולו״ אני אומר. לוקח נשימה עמוקה בטירוף ולבסוף אומר בצער ״היא לא הצליחה לשרוד את אחר הצהריים״. החיים של...
