אושר בכאב

פרק 5.עבודה לילית.

נקודת מבט און:

השעה 4 אחרי הצהריים דולו הלכה לגלוש בסך הכול, כולי מלא תקווה שהיא בסדר
מנסה להסיח את דעתי ממנה בעזרת הטלפון אבל זה לא צולח אני ניגש לחדר השינה לקחת את הכפכפים שלי ללכת לראות מה קורה איתה בים, אבל לרגע אחד אני נתקל בגלשן הלבן עם הפס העבה והכתום שלה
אני נעמד מולו ולא יודע על מה לחשוב קודם..

אני מתהלך כמו משוגע לחדר שלה, פורץ את הדלת ומגלה שהוא ריק, המיטה הפוכה מגירה וארון פתוחים
מבין שהיא חיפשה משהו או יותר גרוע מישהו היה כאן.

''אני ארצח אותו'' אני ממלמל לעצמי, אם מישהו יעז לעשות לה משהו

אני מתקדם אל עבר הסלון
והמחשבה הנוראית שאבא שלנו מצא אותה תוקפת את ראשי ומזעזעת אותי לגמרי.

''און, אם אתה דואג לי תדע שהכול בסדר פשוט יצאתי לעבודה הלילית מוקדם יש כאן עומס'' ההודעה קופצת על מסך הטלפון שלי, ומעירה אותי אני מרים אותו במהירות מבין שנרדמתי חזק על הספה.

אני קורא בעיון כמה פעמים לא מצליח להתרכז במה שכתוב מרוב מחשבות
''אני דורש תמונה'' אני שולח לה לבסוף כי ממש לא אופייני לה לשלוח הודעה כזאת..

''און באמת הכול בסדר אין לך מה לדאוג'' היא שולחת אחרי מאית שניה ''אני בדרך לבר דולו, אם לא תהיה שם זה הסוף של מי שנמצא לידך'' אני כותב וקם לשטוף פנים.
—————————————————
נקודת מבט דולורס:

''אני צריכה ללכת לעבודה הוא בדרך לשם לראות אם אני בסדר'' אני אומרת לבחור שלא הפסיק לבחון אותי ובסוף הנהן אליי והוסיף ''אנחנו באים איתך, איפה את עובדת'',

לא מרגישה בטוחה להגיד להם את מקום העבודה שלי שלא ידבקו אליי שם אבל אני יודעת שאם אשקר זה הסוף שלי.

''בפלה'' הבר המפורסם ביותר בניו יורק.
לאחר דבריי הם ישבו מופתעים לגמרי ממה שאמרתי,
''איך לא ראיתי אותך עד עכשיו'' הבחור מימיני שואל, אני מבולבלת לגמרי ''למה שתראה אותי?''אני שואלת,

''כי אני הבעלים של המקום, הייתי יודע אם היית עובדת שם'' הוא אומר במבט נחוש להבין את המאורע.

''לא יודעת אני עובדת שם בדיוק שלושה חודשיים'' אני אומרת ולרגע נזכרת בערב הקשה בחיי הדמעות חונקות אותי
''איפה את באמת עובדת דולורס'' הבחור הראשון שואל אותי בעצבים ומטיח את ידו בשולחן גורם לי לקפוץ ממקומי.


''אני באמת עובדת שם, אני רצינית״ אני רוטנת ״בסיום הערב הראשון גיליתי ש..'' אני נעצרת ולוקחת נשימה עמוקה לריאותיי, הדמעות כבר מרטיבות את לחיי

הבנים יושבים וצופים בכמיהה לא מבינים מה קורה ולמה לעזאזאל אני מתפרקת להם בעיניים אני מנסה להרגיע את עצמי במילים ואז פשוט מחליטה לדבר

אני ממהרת לנגב את הדמעות שלי ''מצטערת, פשוט נודע לי באותו ערב שאמא שלי נפטרה אחרי שנה של מלחמה במחלה סופנית'' אני לא מצליחה להיאנח, הדממה הזאת החזירה אותי בשניות לאותו רגע שעמדתי כדי להיפרד ממנה.