אושר בכאב

פרק 38. איבר חתוך

נקודת מבט דולורס:

אנחנו סוחבות את אבי לרכב הקודם של משי, משאירות את הרכב של כפיר ואת האור הקטן באורווה דולק.

״למחסנים?״ אני מסובבת את ראשי למשי שיושבת ממש לידי ומחייכת, משי מחזירה לי חיוך מסוכן יותר.

מצד אחד להרבה אנשים זה יראה מוזר, איך יש בי כל כך הרבה אומץ לפגוע בו או להתעלל בו פיזית. אבל מצד שני אני לא אתן לו לחיות בשלווה אחרי שהפר לי את השלווה והתמימות בחיי

אני אנקום בו עד טיפת הדם האחרונה שלו. והרחמים? הרחמים לא מפריעים לי הם לא קיימים אצלי כלפיו כמו שהם לא קימיים אצלו כלפי אף אחד. תחושת הנאה כזאת מזמן לא הרגשתי

אני בטוחה שאם משי לא הייתה איתי בזה לא הייתי מסוגלת לעשות חצי מזה, היכולת לחטוף אותו להעביר אותו, להחביא אותו, לסמן אותו. רק בגלל שאני סומכת עליה ויודעת שאנחנו ביחד אנחנו צוות מושלם ואפשר רק לפחד מאיתנו ולא מהפך

לעולם אל תפקפקו באישה פגועה.

אנחנו מגיעות אל המחסנים- מקום שבו מעבירים סחורה ופורקים או מעמיסים אותה בשעות הבוקר. לרוב אין שם אף אחד בשעות כאלה וגם אם כן המקום ממש גדול ורוב עסקאות העולם התחתון נעשות שם.

משי עוצרת את הרכב ליד המכולות, הוא ממהרת לצאת ולפתוח את המכולה שלה ושל אמה. אני לבינתיים פותחת את באגז׳ הרכב ומסתכלת על אבי שכוב שם מקופל

בשלב הזה החיוך הוא פנימי ולא ניצן להבחין בו, ״קדימה דייגו תעזור לי לעזור לך״ אני אומרת בקול מתאמץ להרים אותו ולהוציא אותו מהרכב

״מסתדרת״ משי אומרת ספק שואלת שנשענת על אחת הדלות ומעשנת סיגריה שהספיקה להוציא

״כן״ אני צועקת וכבר נהייתי עצבנית אז משכתי אותו בכל הכוח והוא הוטח על הרצפה. הדבר היחיד שיצא מפי זאת המילה ״אופס״ וקימוט בפי. הוא נפל עליי בכזאת מהירות ובבום אחד לכן הגבתי ככה.

״למה יש לי הרגשה שהוא מת מהמכה הקטנה הזאת ולא מהסכין שלנו״ משי אומרת ומגיחה מאחוריי. ״לא יודעת״ אני פולטת בבלבול

מתכופפת להרים את השק מראשו של דייגו לבדוק אם הוא אכן בהכרה, אבל מספיקה בעיטה אחת של משי בגבי כדי דא עד ואפול לגמרי על ישבני

״אאוווו״ אני מתלוננת ״זה כאב״ אני מוסיפה ושולחת לה מבט עצבני אבל היא מסתכלת עליי ושותקת תוך רגע מעבירה את מבטה לכיוון דייגו שעשה את טעות חייו והטה את ראשו לצד השני

אני מהנהנת למשי בחכמת הסכם מבהירה שהבנתי את המהלך.
תופסת בשתי שקעי בית השחי שלו ומושכת אותו לתוך המכולה
״זקן כבד״ משי מצחקקת ובאה לעזרתי מרימה את רגליו

אנחנו מושיבות אותו על הכיסא הבודד שנמצא המכולה, משי דאגה להביא אספקה נדירה של ציוד בין אם זה עינוי או בין אם זה להשתיק אותו.