אושר בכאב

פרק 33. מורכב.

נקודת מבט דולורס:

״אומייגאד און״ אני אומרת שאני מתנגשת בו בחיבוק, קולי שבור מבכי שעומד לפרוץ.

״מה קרה דולו״ הוא שואל שהוא מחזיק בי חזק בזמן החיבוק, ״אבא של דאב״ אני משיבה מתוכו. און השתתק ואני יוצאת מתוכו מוודא שהכל בסדר.

״און״ אני שואלת בדאגה, ״לא חשבתי שתגלי על זה״ הוא אומר ומחזק את אחיזתו בידי. ״מה לעזא- אתה ידעת מזה״ אני אומרת ספק שואלת ולוקחת ממנו צעד אחורה.

״דולורס״ און אומר באנחה ואני מרגישה נבגדת לגמרי,
הוא אמר שיגן עליי, שלא נשקר אחד לשני אף פעם, הוא מתחתן איתה, מה הוא עושה. אני נקרעת מבפנים בתקווה
לנסות להבין את כוונותיו.

״זה מורכב יותר ממה שזה נשמע״ און מתחיל לדבר ואני בנתיים משתחררת מאחיזתו, ״לא זה לא מורכב און, זה פאקינג לא מורכב יכלת לבוא ולומר את זה מההתחלה ולא לתת לי להתחבר אליה ולהרגיש שהיא החברה הכי טובה שלי מעכשיו״
אני צועקת והדמעות שוטפות את פניי.

״כן זה כן מורכב דולורס״ און אומר באדישות, נראה שמנסה להשתלט על עצמו. אותי זה לא מעניין כי אני כבר מסתובבת חזרה לכיוון הרכב.

״התאהבתי״ קולו נשמע מאחורי אבל המילה הזאת פאקינג לא מעניינת אותי אני ממשיכה ללכת.

״הייתה לי כוונה להגיע לאבא דרכה, לא התכוונתי להתאהב, אבל הכל לקח זמן והחיבור שלנו התעצם היא לא מכירה אותו ולא פועלת כמוהו״ און אומר מאחורי נשמע מעוצבן ולא מרוצה מהמצב.

״אתה לא יודע מזה, אתה לא יודע מה הוא יודע ומה לא או מה בכלל הוא אמר לה, אל לקח סיכונים און, אתה המשפחה שלי, החיים שלי, החבר הכי טוב שלי אתה לא יכול לעשות לי את זה״ אני בוכה וצועקת את המשפט הארוך הזה מסתובבת לכיוונו

״את חייבת להפסיק לחשוב שהכל סובב סביבך דולורס. גם לי יש חיים משלי גם לי מגיע לאהוב ואת לא תהרסי לי את היום השמח בחיי שאני נישא לאהבת חיי״ און אומר והוא מספיק מעוצבן שהוא מדבר בטון מורם ומאיים.

אני נותרת שם בוכה, מרגיש לי כל כך עצוב. זה אח שלי, אחי הגדול! איך לעזאזל גרמתי לנו לריב. גרמתי לו להיות מבולבל ומעוצבן שבוע לפני היום שהוא מחכה לו הרבה זמן. היא עושה אותו מאושר וזה הדבר שהכי משמח אותי בעולם.

און עולה על האופנוע שלו ונעלם מהמקום.

אני לוקחת לעצמי עוד כמה רגעים, אני עומדת במקומי שכל הרוח הקפואה של שעות לפנות הבוקר מופיעה. מחוסרת מילים

~~~~~~~~~ ~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני פותחת את דלת הבית הקודם שלי, הכל חשוך וחנוק רואים שאין בו חיים. אני מסתכלת על המבטח ורואה בכיור את אותה צלחת שאון הכין לי ארוחת בוקר, אז באותו יום שנחטפתי
חיוך קטן עולה על פניי.

אני מתיישבת על הספה ומסתכלת על הדלת.

״חזרתי בואו לעזור לי ילדים״ אמא שלי אומרת עם סלי הקניות בידה ואני ואון מסתכלים זה על זה, מצחקקים ומיד קמים לעזור לה לסדר את המצרכים.

״קדימה ילדים ארוחת הערב מוכנה״ אמא שלי אומרת בשמחה בערב חג ההודיה ואני ואון לבושים חגיגי ומתרגשים מהחג, בסהכ ילדה בת 7 וילד בן 10.

״צ׳יקה שלי, את זוכרת מה אני תמיד אומרת לך?״ אמא שלי שואלת שהיא מתיישבת לידי ואני לא מרגישה טוב. שתינו אומרות ביחד ״הדרך היחידה להחלים היא לא להכנס לתוך החולשה״.

כל הזכרונות האלה מציפים אותי. בלי לדעת מה אני עושה אני נעמדת על רגליי מזיזה קצת את הספה, מתכופפת לרצפה להביא אקדח.

אני מוציאה אותו וכולו מאובק לגמרי. אני נושפת עליו כדי שהאבק ירד לוקחת חתיכת נייר ומנקה אותו לגמרי
מתגלה עליו שמי. Dolores.18

האקדח שאמא שלי העניקה לי ליום הולדת 18, שנה לפני שהיא החלה לחלות. אני יוצאת מדלת הבית לכיוון השדות הפתוחים ולחוה הקטנה שהייתה שלנו.

אני נכנסת אליה בדממה, מוודא שאף אחד לא נמצא שם.
כמה חיות מתות כנראה אף אחד לא דאג להם בזמן הזה, אני הולכת לקצה החוה ומסתכלת על מטרות הירי.

שולפת את האקדח ומתחילה להתאמן, בכל יריה אני מרגישה שאני חוזרת לשלוט בעצמי, בפחד שלי, מסוגלת לשלוט במצב

לפתע קול מתוך האורווה מקפיצה אותי, אני מסתובבת ובמהירות ומבחינה בה. שתינו עומדות בהלם.