נשמה תאומה

פרק 5

מתיאו

אחרי כמה דקות של נסיעה הגענו לבית שלה. במשך כל הנסיעה לא דיברנו, לא החלפנו מבטים ולא כלום.
״מי אתה?״ בשנייה שחניתי היא התחילה לזרוק מלא שאלות, ״איך אתה יודע איך קוראים לי? מי היה האיש הזה? למה הרגתם את הבן אדם שהיה שם?״ המשיכה לשאול. סוף סוף היא היסתכלה עליי. יכולתי לראות שיש לה עוד שאלות, עוד דברים שהיא רוצה לומר אבל לא אומרת, ״אני הבעלים של הבר שהתחלת לעבוד בו״ החלטתי לענות לה על השאלה היחידה שהתשובה שלה לא תפגע בה. ״איך קוראים לך?״ שאלה, ״מתיאו״ אמרתי, ״מתיאו וואלקר״.

ציפיתי שהיא תיבהל, תפחד, ציפיתי לאיזה שהיא תגובה ממנה, אבל כלום. ״את באמת לא יודעת מי אני?״ שאלתי, הייתי צריך להיות בטוח, רוב האנשים מכירים אותי בין אם זה רק שמועות או בין אם זה באמת. היא הינהנה לשלילה.
אולי עדיף ככה, זה הדבר היחידי שיכולתי לחשוב עליו.

ישבנו בדממה כמה דקות עד שראיתי שהיא אוספת את הדברים שלה ובאה לצאת מהמכונית. ״תודה שהקפצת אותי״ אמרה ולפני שהספקתי להגיב היא כבר הסתובבה והלכה.

..........

הייתי בבית, במשרד שלי.
היה כבר מוקדם בבוקר, אבל לא יכולתי להירדם, לא יכולתי להוציא אותה מהמחשבות שלי.
משהו באישיות שלה למרות שראיתי רק קצת ממנה, היופי שלה, הצורה בה היא ביקשה ממני לעזוב אותה, המבט המתחנן שלה.
היה שם עוד משהו, סיפור או כל דבר אחר ולא יכולתי לזהות מה זה.

בדרך כלל אני יודע לקרוא אנשים בקלות, אני רק מסתכל על הבעת פניהם ויודע מה הסיפור. אולי זה בגלל הפחד שלהם שחושף הכל או פשוט קל לקרוא אותם, כמו ספר פתוח, אבל היא? היא הייתה כריכה קשה.
ובכל זאת כשביקשה ממני לעזוב אותה זה מה שעשיתי.
״הוא מת״ סביו התפרץ למשרד שלי וקטע את המחשבות שלי, ״הרגנו אותו, זה היה מאוד משחרר אולי אתה צריך לתת לי להרוג יותר אנשים.״ המשיך להגיד.
״אני רוצה מידע על הבחורה הזאת״ אמרתי בלי לייחס חשיבות למה שהוא אומר, ״ואני רוצה שני שומרים שישגיחו עליה מרחוק״.

״היא עד כדי כך נכנסה לך לראש?״ שאל, לא עניתי.
איך יכולתי היא לא מהעולם שלנו, היא לא תשרוד בו, חוץ מזה אני לא בן אדם של מערכות יחסים, אני מזיין וזורק.
בסופו של דבר אני אצטרך להתחתן עם מישהי ולהביא יורש, אבל היום זה לא היום הזה.

״כן..... ציפיתי שזה מה שתגיד״ אמר וזרק לי תיקייה על השולחן.
״מה זה?״ שאלתי. ״ידעתי שתירצה דברים עליה אחרי איך שהסתכלת עליה בבר אז הקדמתי אותך״
לקחתי את התיקייה ופתחתי אותה, היה שם המון תמונות שלה ודף עם כמה דברים.
אנסטסיה רובינסון
בת 23
גרה בניו יורק, במקור ממנהטן
עובדת ב׳אלמיזר׳
״משפחה?״ שאלתי, ״אין לי מושג זה מה שיש עליה״ אמר.
״מה אתה הולך לעשות?״ הוא שאל, לא עניתי, לא ידעתי מה לענות.
אני לא יכול להיות איתה אבל גם לא יכול להוציא אותה מהמחשבות. ״לא יודע סביו״ נאנחתי, ״באמת שאני לא יודע״.