נשמה תאומה

פרק 51

אנסטסיה

הרגשתי כאילו התנגשתי במשאית. כל הגוף שלי כואב.
ניסיתי לאט לאט לפקוח את העיניים אבל האור שהיה בחדר היה חזק והיה לי קשה להתרגל אליו. אני לא יודעת איפה אני נמצאת אבל תחושת החולשה בגוף והצפצוף הבלתי פוסק נתן לי תחושת דה זה וו קלה.

לבסוף הצלחתי לפקוח את העיניים למרות האור המסנוור אבל תחושת הכבדות בגוף לא עברה. הסתכלתי מסביבי וראיתי חלון שממוקם מימין למיטה שעליה אני שוכבת, מה שמסביר את האור החזק שיש בחדר אבל ההרגשה הייתה משונה. אני לא זוכרת מה קרה אתמול או איפה אני נמצאת. הרמתי את אחת מידיי אל ראשי כדי לנסות להעלים את הכאב אבל אז ראיתי שהיד שלי מחוברת לכמה צינורות וחוטים. הריח, המכשירים השונים שהיו מסביבי ורעש הצפצוף הבלתי פוסק גרמו לי להבין שאני בבית החולים, הבעיה הייתה שלא זכרתי איך הגעתי לכאן. ״אנסטסיה?״ שמעתי קול לוחש.
סובבתי את ראשי וראיתי את מתיאו יושב ליד המיטה שעליה שכבתי. ״איך את מרגישה?״ שאל ונאנח בהקלה.
״הראש שלי מתפוצץ״ נאנחתי מבולבלת. בעזרת ידי שתמכו במשקלי התרוממתי לישיבה, התכווצתי מזרמי הכאב שעוברים בכל גופי. מתיאו מיד התרומם מהכיסא שישב עליו ועזר לי ״לאט לאט, הרגע התעוררת אל תתאמצי יותר מידי״ אמר בדאגה.
העפתי שוב פעם מבט מסביבי, נזכרת בעובדה שאין לי מושג מה קרה. ״איך הגעתי לפה?״
״התעלפת, את-״ הוא נאנח לשנייה לפני שהמשיך, ״הרופאים אמרו שהתייבשת. לא אכלת כלום במשך הרבה זמן הגוף שלך לא יכל להתמודד״ אמר והתכווץ מהמילים האחרונות. לאט לאט זכרונות מאתמול והשבועות האחרונים התחילו לכלכל חזרה לזכרוני.
מתיאו נפרד ממני.
אמא שיקרה לי.
כאילו בשנייה המוח שלי החזיר חזרה את כל מה שקרה בשבועות האחרונים. כל העצב והדיכאון. כל המחשבות הרעות והאנרגיה השלילית.
לא ידעתי מה להגיד או מה לעשות. כל הזמן הזה התבוססתי בעצב של עצמי בגלל שמתיאו נפרד ממני, אבל מה גרם לו לשנות את דעתו?
הוא צדק. כל הזמן הזה הוא צדק. הסכנה תמיד שם, והיא לא תיעלם. הייתי צריכה זמן לשבת ולחשוב. למה בכלל הוא כאן?
מה פתאום גרם לו לבוא? מה שינה את דעתו?
אני חושבת שהשאלה האמיתית היא למה הוא כאן.
שתיקה נפלה על החדר.
השפלתי את מבטי אל רגליי ולא העזתי להחזיר את המבט אל מתיאו.
הדלת נפתחה וסביו נכנס לחדר, קוטע את השתיקה שהייתה. ״התעוררת, איך את מרגישה?״
חיוך קטן עלה על פניי. בהתחלה אני וסביו לא כל כך הסתדרנו, בלשון המעטה. הוא חשב שאני לא טובה בשביל מתיאו כי אני הולכת להסיח את דעתו, מה שאכן קרה אבל סביו למד לחיות עם זה ואפילו תמך בקשר שלנו ולא אהב את זה שנפרדנו. לאט לאט הפכנו לחברים טובים. ממש טובים. אבל החיוך נמחק מפניי כשנזכרתי מה קרה בימים האחרונים והסיבה שבגללה אני כאן. הוא חיפש אותי ובא לבית המלון שבוא שהיתי כדי לבדוק מה איתי. האמת שאני לא יודעת מה היה קורה אם הוא לא היה מגיע. הוא צדק כשהוא אמר שירדתי במשקל ונראיתי חיוורת, לא אכלתי כמעט כלום במשך שבועות. אני לא רוצה לדעת מה היה קורה אם סביו לא היה מגיע.
״הרופא ביקש ממני לקרוא לך, הוא רצה לשאול אותך כמה דברים״ סביו אמר למתיאו לאחר שהרגיש בשתיקה שהייתה בחדר. ״תודה״ אמרתי בחיוך קטן אחרי שמתיאו יצא מהחדר. ״אני מצטערת.״ נאנחתי, ״אני פשוט לא מוכנה לראות אותו עדיין״ אמרתי בייאוש. מתקשה להבין את עצמי. ״על מה את חושבת?״ שאל.
״כל הזמן הזה הייתי בדיכאון בגלל שהוא נפרד ממני. אבל עכשיו הוא פה ואני לא מסוגלת לראות אותו.
אני לא מצליחה להבין מה הוא עושה פה, הוא היה זה שהתעקש שניפרד. הוא היה זה שצעק עליי לצאת מהבית ולא לחזור. לשכוח ממנו. לשכוח מאיתנו. ועכשיו הוא כאן, אבל למה?״
״אין לי תשובה הגיונית לתת לך חוץ מלהגיד לך שלא משנה מה הוא אמר לך, הוא אוהב אותך. הוא לעולם לא הפסיק. מהשנייה שהתקשרתי אליו לספר לו שהתעלפת הוא הגיע לפה וציווה על כל הרופאים לטפל בך ולתת לך את הטיפול הכי טוב שהם רק יכולים. הוא השתגע.״ המילים שלו רק בלבלו אותי עוד יותר.
למה? למה הוא היה צריך לבוא לכאן אחרי כל מה שהוא אמר לי?
הוא היה זה ששבר לי את הלב. ההחלטה שלו הייתה זו ששברה אותי וניפצה אותי לרסיסים.
״מה אני אמורה לעשות? אחרי כל מה שהוא אמר לי, כל מה שקרה אני אמורה פשוט לסלוח לו? למה הוא בכלל כאן? הוא כאן כדי להישאר או שהוא מתכוון לעזוב אותי שוב?״ שאלתי את סביו ביאוש. כבר לא הבנתי את עצמי.
״אני לא יודע. אבל אני יכול להגיד לך, מהשנייה שהוא הגיע לכאן הוא לא הפסיק לקרוא לך ארוסתו״
קפאתי.
איך הייתי אמורה להגיב לדבר כזה?
מה זה אומר מבחינתו, הוא רוצה לחזור להיות ביחד?
אני משארת שהשאלה האמיתי היא האם אני מוכנה לסלוח לו בכזאת קלות אחרי מה שהוא העביר את הלב שלי.
כנראה שנצטרך לחכות ולגלות.

פרק קצר אני יודעתתת אבל הייתי חייבת לעלות לכם משהו אחרי חודש כמעט וחציייי (מצטערת על זה אגב)
נכנסתי למחסום כתיבה🤷🏼‍♀️
הצפיות לפרק האחרון עלו אבל הייתי שמחה אם גם הדירוגים וההצבעות היו עולים אז מקווה שתוכלו ללחוץ על הכוכב ולכתוב לי איזה תגובה. שמחה לדעת שיש כאלה שאוהבים את הספר.
חיבוקים ונשיקות, עד לפרק הבא🤭