נשמה תאומה

פרק 33

אנסטסיה

״היא מושלמת״ אמרתי בהתפעלות כשהבטתי בשמלה דרך המראות שנמצאות מולי, העברתי את שתי ידיי על החלק הקידמי של השמלה והסתובבתי אל אמא וליילה כדי לראות את התגובה שלהן, מייד ראיתי שלשתיהן יש דמעות בעיניים וחיוכים על הפנים, ״את מהממת״ ליילה אמרה והתקדמה לעברי, ״אל תבכי, אחרת גם אני אתחיל לבכות״ אמרתי לה באזהרה כשהיא באה לחבק אותי, ״מאוחר מידי בשביל זה״ היא אמרה בבכי וצחוק שמשולבים יחד, ״את הכלה הכי יפה שהייתה ותהיה״ אמרה והתרחקה קצת כדי לבחון אותי בשמלה. אמא התקדמה לעברי ומיהרה להסכים, אחרי תופרת ואיריס סיימו לקחת התאמות לשמלה והסבירו לי שהיא תגיע בשבועות הקרובים יצאנו מהחנות. ליוויתי את אמא וליילה למכונית שלהן ונפרדתי מהן כשהלכתי למכונית ליד שבה חיקה לי סביו.

״את צריכה שאני אכנס?״ סביו שאל אותי כשהוא החנה את האוטו מחוץ לבית, מיהרתי להניד בראשי לשלילה, ״לא זה בסדר, לא יזיק לי להיות קצת לבד, אבל היום בערב אמא שלי וליילה יבואו לארוחת ערב אתה מוזמן להצטרף אלינו אם תרצה״ אמרתי לו והושטתי את ידי למושב מאחורה כדי לקחת את התיק שלי, ״אני אחשוב על זה״ הבאתי לו חיבוק מהיר לפני שיצאתי ונכנסתי לבית.
נכנסתי למטבח והנחתי את התיק על השולחן כשרעש מאחד החדרים תפס את צומת ליבי. ״ליילה? זאת את?״ קראתי וכשלא היה מענה רעד עבר בגופי והשיערות בזרועותיי סמרו. הלכתי לאחת המגירות ולקחתי סכין כשמיהרתי להתקדם לכיוון המסדרון לראות מאיפה הרעש הגיע, ״ליילה?״ קראתי שוב וכששוב לא היה מענה אחיזתו בסכין התהדקה, ״מתיאו זה אתה?״ ניסיתי למרות שידעתי שהוא לא אמור להיות בבית לפחות ליומיים הקרובים ושוב לא היה מענה, מיהרתי להוציא את הטלפון מהכיס כדי להתקשר למתיאו. ״אנסטסי-״
״מתיאו, אני חושבת שיש מישהו בבית!״ מיהרתי להגיד והיה ניתן לשמוע את הלחץ בקולי, לפניי שמיהרתי לקחת כמה צעדים אחורה, ״לכי תמצאי את אחד השומרים ותישארי איתי על הקו״ מיהרתי לציית תוך כדי שאני שומעת את מתיאו יורה פקודות על אנשים מהצד שלו בטלפון. ״מתיאו-״ באתי להגיד אבל מישהו נצמד אל גבי, תפס לי את היד שמחזיקה את הסכין וצעקה קטנה נשמע מפי לפני שהוא חסם את פי בידו השנייה. ״אנסטסיה! את בסדר? מה קרה!?״ מתיאו צעק דרך הטלפון אבל התשובה שלי לא נשמע בגלל היד שחוסמת את פי. אחיזתו בידי התהדקה והסכין נשמטה על הרצפה, ״תנתקי את השיחה״ האיש שתפס אותי לחש באוזני ואני הצטמררתי בגלל קולו. כשראה שהיססתי לציית הוא הצמיד אקדח דרוך והצמיד אותו לרקע שלי, ניתקתי את השיחה והנחתי את הטלפון על השידה שהייתה לידי.
האיש הוריד את היד שלו מהפה שלי וכרך אותה סביב גופי כשאקדח עדיין מוצמד לרקע שלי, ״מה אתה רוצה!?״ התחלתי להתנגד ולנסות להשתחרר ממנו כשהוא התחיל לגרור אותי אחורה איתו. ״תעזוב אותי!״ ניסיתי להרביץ ולבעוט בו אבל זה היה חסר טעם, הוא הרבה יותר חזק ממני ״תסתמי חתיכת כלבה!״ צעק והמשיך לגרור אותי לאחור עד שלפתע הוא עצר. ״תעזוב אותה ותוריד את האקדח!״ שמעתי את.... סביו? האיש שהחזיק בי לא שחרר ומייד שמעתי קול של דריכת אקדח, האיש שחרר אותי באיטיות, מיהרתי להתרחק קצת ושחררתי נשימה שהחזקתי בתוכי כדי לראות את סביו. ״סביו...״ לחשתי בהקלה כשראיתי שזה אכן הוא והוא מצמיד אקדח לראשו של האיש, ״אנסטסיה תקחי את הטלפון שלך ותצאי החוצה השומרים בדרך, אני לא יודע אם הוא נכנס לבית לבד או שיש פה עוד מישהו״ אמר ואני מיהרתי לציית. השידה הייתה כמה מטרים מלפנינו וישר רצתי אלייה ולקחתי את הטלפון, בדיוק הטלפון שלי התחיל לצלצל ותמונה של מתיאו הופיעה על המסך, מיהרתי לענות לו תוך כדי שאני מתקדמת אל הפניה שמובילה אל המטבח ואז לדלת הכניסה, בדיוק נשמעו כמה שומרים שנכנסו לתוך הבית. ״מתיאו, סביו כאן אני הולכ-אה״ בדיוק מישהו הגיח מעבר לקיר ודבריי נקטעו בגלל רעש של ירייה וכאב חד שהתפשט בבטני. כשהסתכלתי על האיש ראיתי שהוא החזיק בידו אקדח שהיה מכוון אליי ודם התחיל לזרום בכמויות מאזור הבטן העליונה שלי, ״לאאא!״ שמעתי את סביו צועק מהצד אבל כל מה שהרגשתי היה כאב, הטלפון נפל מידי ונאחזתי בקיר כדי לא ליפול תוך כדי שאני מתנשפת. בזווית העין ראיתי שומר מגיע לסביו ותופס במקומו את האיש שמצא אותי בזמן שסביו מיהר לעברי, בדיוק כשהגיע אליי רגליי קרסו והוא התכופף כשאני בזרועותיו עד ששכבתי על הריצפה. דמעות של עצב וכאב זלגו במורד לחיי וכאב ראש וסחרחורת התפשטו בגופי, שמעתי במעומעם את סביו צועק הוראות על השומרים והאנשים שהיו בבית, ״אנסטסיה? אנסטסיה תעני לי! מה קרה!?״ סובבתי את מבטי לכיוון הטלפון שנח ממש לידנו על הריצפה וקולו של מתיאו נשמע ממנו, סביו שקלט לאן הסתכלתי מיהר לקחת אותו, ״מתיאו... אני-פאק!״ סביו דיבר לכיוון הטלפון והסיט את שיער מפניו, ״אנסטסיה אני צריך שתלחצי על זה חזק״ סביו אמר לי והצמיד את אחת מידיי למקום הכואב ולחץ חזק, גורם לי להתכווץ מכאב. ״סביו! מה קרה? איפה אנסטסיה?״ מתיאו קורא מהטלפון וריאתי התחילה להיטשטש, ״היא נורתה בבטן אני לוקח אותה לבית חולים״
״מ-מתיאו״ השתעלתי מהניסיון לדבר והכאב רק החמיר, ״אנסטסיה! פאק-אני בדרך, את תהיי בסדר את שומעת אותי!? תחזיקי מעמד בשבילי אהובה״ שמעתי את קולו של מתיאו לפני שסביו התחיל להרים אותי בזהירות מהריצפה ומשתדל להזיז אותי כמה שפחות, מתעלם בכל פעם שהתכווצתי.למרות הכאב שהולך ומתגבר הדבר היחידי שאני יכולה לחשוב עליו הוא מתיאו. רק היום בבוקר חזרתי מאושרת ושמחה אחרי שמדדתי שמלות כלה לחתונה שלנו, תכננו להקים משפחה קטנה משלנו אבל היום הידרדר במהירות שיא ודברים לא תמיד קורים בצורה שהיינו רוצים שיקרו. תהיי חזקה אני אומרת לעצמי. אל תתני להם לנצח, תראי לו שאת חזקה, תראי להם שאת חזקה ושהם לא יוכלו לנצח בכזאת קלות, אבל אני לא יכולה, הכאב חזק מידי. הראש, הבטן, כל הגוף חלש, ולמרות כל ניסיונותיי להישאר ערה הדבר האחרון שהיה במחשבותי הוא האהבה שלי למתיאו, וכמה שהוא גרם לחיי להיות מוארים לפני שהחשכה משכה אותי והדבר היחידי שראיתי הוא שחור.