נשמה תאומה

פרק 7

מתיאו

עבר שבוע מאז שדיברתי עם אנסטסיה, כל פעם שהתקרבתי אליה היא התחמקה ממני.
באותו יום בבית קפה ראיתי כמה היא נבהלה והייתה מפוחדת, מעניין אם היא גילתה מי אני, אולי היא חיפשה בגוגל? יש שם מליון תוצאות אם מחפשים את שמי, גם אם לא כולן נכונות.

כל השבוע לא יכולתי להפסיק לחשוב עלייה.
לא משנה מה עשיתי, לאן הלכתי היא תמיד צצה לי במחשבות.
אפילו סביו שם לב לשינוי בהתנהגות שלי ולא הפסיק להציק לי על זה.
שלחתי שני שומרים שעוקבים אחריה 24/7 ואחד שעומד קבוע ומשגיח לה על הבית, כל צעד שהיא עשתה ידעתי עליו, כל מקום שהיא הלכה, כל בן אדם שהיא דיברה איתו הכל ידעתי.

״לך תזיין מישהי, תוציא אותה מהראש שלך״ סביו קטע את המחשבות שלי. אני והוא ישבנו במשרד שלי בבר ומקודם ניהלנו שיחה על ענייני המאפיה. הוא בתור הקונסילייר שלי, יודע כל דבר שקורה במאפיה, כל פגישה, כל אירוע הוא נוכח ביחד איתי.
״ניסיתי, תאמין לי זה לא עבד״ אמרתי בתגובה, אני וסביו לא מסתירים אחד מהשני כלום, וגם הפעם לא הייתה סיבה להסתיר, הוא גם ככה רואה שהיא משפיעה עליי.
״הדבר היחידי שאני יכול לחשוב עליו זה היא. לנשק אותה, להפוך אותה לשלי.״ אמרתי, אולי קצת מתחרט שסיפרתי לו את זה. ״אתה רוצה להתחתן איתה?״ שאל, ואני בתגובה צחקתי.
״תחשוב על זה רגע, היא לא יוצאת לך מהראש ואתה לא רוצה שאף אחד אחר יגע בה, גם ככה בסופו של דבר תצטרך להתחתן ולהעמיד יורש, אולי זה יכול להיות פיתרון״ המשיך להגיד ולא יכולתי שלא לחשוב על זה.
אבל על מי אני עובד גם אם אני ארצה את זה אין סיכוי שהיא תסכים, ראיתי איך היא הסתכלה עליי, היה לה רק פחד בעיניים.
״היא מפחדת ממני״ זה היה הדבר היחידי שיכולתי להגיד. ״כמו כל אחד אחר״ הוא אמר בתגובה, ״חוץ מזה היא גם נמשכת אליך, אני רואה לה את זה בעיניים. לך תדבר איתה״. סיים להגיד ויצא מהמשרד.
אולי הוא צודק, אולי אני באמת צריך ללכת לדבר איתה.
אבל כך או כך אני חייב לעשות משהו.

יצאתי מהמשרד והלכתי לחפש אותה. הייתי חייב לתפוס אותה במקום שרק אנחנו נמצאים בו כי ידעתי שהיא תנסה להתחמק ממני.
ראיתי שהיא מתקדמת לכיוון המחסן, מצויין!
נכנסתי מהר אחריה וסגרתי את הדלת, היא נבהלה ראיתי לה את זה בעיניים אבל מה יכולתי לעשות? כל פעם שהתקרבתי אליה היא ברחה זה היה האפשרות היחידה שלי.
״מ-מה אתה עושה פה?״ שאלה, התחלתי להתקרב אליה צעד צעד בזמן שהיא הולכת אחורה ונתקלת בקיר. ״אנחנו צריכים לדבר״ אמרתי, ושמתי יד אחת על הקיר ליד ראשה.
״כבר אמרתי לך, תעזוב אותי בשקט״ אמרה. והעיניים שלי עזבו את העיניים שלה וירדו לשפתיים שלה.
קירבתי את הפנים אליה ככה שהפה שלי ליד אוזנה ולחשתי, ״אני לא יכול, את לא יוצאת לי מהמחשבות״ אמרתי וראיתי שהיא רוצה להגיד משהו. יכולתי לראות לה בעיניים שהיא נמשכת אליי כמו שאני נמשך אליה, אבל במקום זה, ״אני לא יכולה״. אמרה, היא עברה מתחת ליד שלי ויצאה מהמחסן במהירות.

הדבר היחידי שיכולתי לחשוב עליו היה לנשק אותה.
הייתי כל כך קרוב לשפתיים האלה שלה וכל מה שרציתי לעשות היה לטעום אותם, לטעום אותה.
הרגשתי שמתחילה להיות לי זיקפה שוב, רק מהמחשבות עלייה.
ציפיתי שהיא תגיד משהו, כל דבר אבל לא תלך.
אני לא אשקר התאכזבתי, אבל אני לא יכול להפסיק לחשוב על זה שהיא אמרה ׳אני לא יכולה׳, היא לא אמרה לא רוצה, היא אמרה לא יכולה, אולי בכל זאת יש לי תקווה? כך או כך אני לא הולך לוותר אליה בכזאת קלות.