נשמה תאומה

פרק 19

אנסטסיה

״זה אבא שלי״ אמרתי, בהלם לראות את התמונה שלו. יותר מידי מחשבות ורגשות התרוצצו בתוכי, פחד, הלם, כעס, חשש, מאיפה הם מכירים אותו? למה יש להם תיקייה עליו? האם הוא בא לחפש אותי ויצר איתם קשר?
יותר מידי שאלות יותר מידי רגשות.
״סליחה, מה!?״ מתיאו שאל בקול רם, מופתע.
גם אני הייתי מופתעת, לא היה לי מה להגיד. לא היה דבר שיכולתי להגיד כדי שיהפוך את הסיטואציה הזאת להגיונית יותר, ״אין לכם את אותו שם משפחה״ סביו אמר בקול חשדני. ״שיניתי שם משפחה כשעזבתי״ אמרתי, לא יכולתי לספר להם למה. מה באמת קרה במהלך השנים האלה. אחרי הרבה מאוד זמן, סוף סוף ברחתי מאבי ולא יכולתי לסבול את העובדה שהוא אבא שלי, אז שיניתי שם מפחה.
זה לא פתר את הבעיה כי הוא ישאר אבא שלי מבחינת דם אבל בשבילי הבן אדם מחוק.

״למה עזבת?״ מתיאו שאל, מחזיר אותי למציאות, מחוץ למחשבות. ״זה..זה סיפור ארוך״ אמרתי, מנסה להתחמק מלענות לו ומיהרתי להתקדם לכיוון הדלת. ״למה עזבת?״ סביו תפס את זרועי בדרכי החוצה וחזר על השאלה של מתיאו.
תחושת מגעו על עורי עוררה בי בחילה. כל הזכרונות, כל בדברים שקרו התחילו לצוץ במוחי במעורפל ודמעות איימו לזלוג מעיניי.
כל מה שהיה במחשבותי היה אבי שתפס אותי ולא אפשר לי ללכת, התחיל להרביץ לי, להתייחס אלי כאילו אני משרתת שלו ולא הבת שלו. כעסתי, כעסתי כי אמא שלי עזבה ולא לקחה אותי איתה, כעסתי כי לא ראיתי את אחותי כבר שמונה שנים ואני אפילו לא יודעת אם היא בסדר, יותר מידי מחשבות ממלאות את מוחי שאני כבר לא יודעת מה אמיתי ומה לא.
״עזוב אותי״ אמרתי כמעט בבכי, מנסה להשתחרר מאחיזתו, אבל הוא יותר מידי חזק, בדיוק כמוהו.
כמו בכל הפעמים שהוא תפס אותי, ניסיתי לברוח, להילחם אבל הוא היה חזק ממני.
״סביו תעזוב אותה, עכשיו״ מתיאו אמר בקול מאיים, שנייה אחר כך סביו שיחרר את ידי, לא היססתי, לא הסתכלתי לאחור אפילו לשנייה פשוט ברחתי מהחדר לכיוון המדרגות.

כשהגעתי לחדר, סגרתי את הדלת והדמעות שניסיתי להחזיק יצאו החוצה. ניסיתי לארגן מחדש את המחשבות, לנסות לסדר את המוח אבל לא הצלחתי, אחרי כמה שניות קצב הנשימה שלי התחיל להשתנות והתקשתי להכניס אוויר לריאות.
התהלכתי בחדר, הלוך ושוב בזמן שיד אחד רועדת, ממוקמת על החזה, מנסה להסדיר את הנשימה.
עבר הרבה מאוד זמן מאז שחוויתי התקף חרדה, בדרך כלל הם מקשים עליי לנשום לפעמים אני גם מקיאה אבל בכל אופן לא היה לי אותם הרבה זמן. אחרי שאמא שלי וליילה עזבו נכנסתי לדיכאון של כמה חודשים והייתי חווה התקפי חרדה על בסיס קבוע.
עד שאבא שלי החליט שנמאס לו המצב שלי והתחיל להרביץ לי, איך שהוא ההתקפי חרדה פסקו אבל מצב רוחי לא השתפר.

אחרי משהו כמו נצח מתיאו נכנס לחדר, הוא התקדם אליי בזהירות, כנראה כדי לא להפחיד אותי. ״אנסטסיה, תנשמי את בסדר״ אמר, והמשיך להתקדם אליי. ״את בטוחה, אני לא אתן לאף אחד לפגוע בך״ המשיך להגיד, אבל הקטע הוא שלא הרגשתי בטוחה. הרגשתי כאילו שכל העולם שניסיתי לברוח ממנו מתחיל לסגור עליי מחדש. לא הייתי בסדר, ולא הרגשתי בטוחה.

מתיאו הניח יד אחת על זרועי כשהוא הגיע אליי ופרצתי בבכי, ״מ-מתיאו״ אמרתי, ורק אז הבנתי כמה הייתי זקוקה למגע שלו, שינחם אותי. ״את בסדר, רק תנשמי״ אמר והצמיד אותי אליו לחבוק. הוא הושיב אותנו על הרצפה ואני נשענת עליו.
אחרי כמה זמן הרגשתי שעייפות משתלטת עליי, העיניים שלי התחילו להיעצם.

כנראה שנרדמתי כי הדבר הבא שקרה זה שהתעוררתי מסיוט.
הסיוט הזה הרגיש אחר, אמיתי יותר, כאילו הוא ממש פה איתי, בא כדי לפגוע בי שוב.
מאז שאני ומתיאו ישנים באותה מיטה לא היה לי סיוטים, זה היה מוזר לחוות שוב אחד כזה.
קמתי מהמיטה וירדתי למטבח, אני לא יודעת איפה מתיאו אבל הוא לא היה לידי כשהתעוררתי וזה לא נראה שהוא בבית.
הכנתי לי קפה והלכתי לשבת בסלון להסתכל על החצר, היא הייתה גדולה עם בריכה ומלא עצים ושיחים.
תמיד אהבתי צמחים. הריח הצבע כל כך הרבה סוגים.
הטבע תמיד היה משהוא שהרגיע אותי אז זה נחמד שיש צמחייה גדולה בחצר, היא מביאה לי שלווה מסויימת, מקום לברוח מהמחשבות של כל מה שקרה לאחרונה.

זכרונות על אותו היום שאמא שלי ואחותי עזבו התחילו למלא את מחשבותיי. עד עכשיו אני כל כך כועסת שאמא שלי לא נלחמה עליי גם. אני לא מתחרטת שהיא לקחה את ליילה, לא הייתי רוצה שהיא תעבור את מה שאני עברתי, פשוט אם היא הייתה לוקחת גם אותי אולי הייתי זוכה לחיים קצת יותר טובים.