נשמה תאומה

פרק 22

מתיאו

כל העיניין הזה היה נראה לי קצת מפוקפק.
עברו עוד כמה ימים ולא הצלחתי להוציא עוד מידע ממייקל.
כל פעם ששאלתי אותו שאלה הוא ענה במעורפל. כאילו הוא ממציא הכל באותה שנייה, אז אמרתי לסביו לדאוג למצוא לי את המידע שאני רוצה ובנתיים התמקדתי בלהחזיר למייקל על כל מה שהוא עשה לאנסטסיה. לגרום לו להתחנן שאני אחוס עליו, על הסבל והכאב שהוא מרגיש.

באותו לילה שגיליתי מה הוא עשה לה רתחתי.
אחרי שהיא נרדמה ירדתי למשרד שנמצא בבית והתחלתי לאבד את שפיותי. העפתי את הכיסא, ניפצתי כוס שהייתה מונחת על השולחן. כל דבר שהיה בהישג ידי העפתי. אמרתי לסביו שיבוא אליי מאוחר יותר, אחרי שהוא מסיים לטפל במייקל.
וכשהוא הגיע הוא נכנס ישר למשרד שלי באקדח שלוף בלי לדפוק בגלל כל הרעש שגרמתי, כשראה אותי הוא הוריד את באקדח והתקרב אליי, ״מתיאו, תירגע״ אמר ותפס בשתי ידיי כדי לנסות להשאיר אותי במקום ולהרגיע אותי.
הבעיה היא שאני לא חושב שיש דרך שבה אני יכול להוציא את הכעס שלי, לפרוק הכל. ״איך אתה יכול להגיד לי להירגע אחרי מה שהוא עשה לה?!״ אמרתי ועצרתי לרגע, מתקשה להגיד את המילים האלה בעצמי, ״הוא אנס אותה! הוא הניח עליה את הידיים שלו ופאקינג אנס אותה!״ צעקתי אחרי רגע והעפתי אותו מעליי.
״אני יודע אבל זה לא יעזור אם תשתגע ותמשיך לשבור את כל החדר״.

עכשיו אחרי בערך שבוע וחצי אני יושב במשרד ועובד. מנסה לפחות. סביו יושב מולי ומדבר על עיניינים במאפיה אבל הראש שלי עסוק באנסטסיה. היא מדאיגה אותי, היא לא אוכלת או יוצאת מהמיטה. אני מבין את הכאב שלה, באמת שאני מבין אבל היא לא משתפרת. אני יכול לראות על הפנים שלה שהיא מותשת. וכשהיא כן מדברת איתי, וזה לא קורה הרבה אפשר לשמוע גם על קולה שהיא מותשת.
אתמול הצלחתי לגרום לה להיכנס להתקלח אבל לא לאכול.
היא ירדה הרבה במשקל בגלל שלא הכניסה כלום לפה והעור שלה נהייה חיוור. ״מתיאו! מתיאו! אתה בכלל מקשיב לי?״ סביו שאל אחרי כמה זמן וגרם לי להתנתק מהמחשבות. ״לא הקשבתי, מה אמרת?״ שאלתי בחוסר צומת לב והתעניינות, לא ניסיתי להסתיר את זה שלא הקשבתי או להתנצל, סביו כבר יודע שאני לא מתנצל, בטח שלא על זה. ״עזוב את זה, תקשיב, מצאתי מידע על אחותה שיעניין אותך״ אמר במעט היסוס ובלבול הופיע על פניו בזמן שהניח לי תיקייה על השולחן.
״מה יש?״ שאלתי והרמתי את התיקייה, אבל לפני שהספקתי אפילו לפתוח אותה סביו מיהר להגיד, ״היא לא באמת מתה״
שתקתי.
לא היה לי מה להגיד.
לא סתם העיניין היה נראה לי חשוד.
תחושת הבטן שלי אף פעם לא טועה, אבל בכל זאת התקשרתי להבין מדוע מייקל שיקר.
למה שהוא יגיד כזה שקר? ״בוא״ אני אומר תוך כדי שאני מתרומם מהכיסא וסוגר את הכפתור העליון של חולצתי. סביו בא אחרי בלי לשאול שאלות, למרות שראיתי שהוא רוצה.
״לאן אנחנו הולכים?״ שאל לבסוף כשנכנסנו לאוטו, ״אנחנו הולכים לנהל שיחה קטנה עם מייקל״ אמרתי והתחלתי בנסיעה לכיוון המחסן בו הוא נמצא.
יש כמה דברים שמעניינים אותי.
הראשון, למה הוא שיקר מלכתחילה? מה עומד מאחורי השקר הזה? השני, לכרות לו איזה אצבע על זה שהוא גרם לאנסטסיה להגיע למצב שהיא הגיע. לגרום לה לדיכאון וסיוטים.

״אתה יודע איפה היא נמצאת?״ שאלתי את סביו אחרי שתיקה ארוכה. אם היא חייה אני לא הולך להסס אפילו, אני אביא את אחותה לפה כדי שנוכל לפגוש אותה. כדי שאנסטסיה תוכל לפגוש אותה. ״כן, היא נמצאת בג׳ורג׳יה עם אמא שלהן.״ אמר אחרי שפתח את התיקייה כדי לבדוק שוב.
״מצויין, תיצור איתה קשר תגיד לה מי אני ושאני עם אחותה. אני רוצה שהיא תגיע לפה עוד גג יומיים.״ אמרתי ועצרתי את הרכב כשהגענו למחסן. למען האמת התחיל להימאס לי ממייקל, שברתי לו כמה עצמות וכרתתי לו כמה אצבעות, אבל לא רציתי להרוג אותו כל עוד העיניין עם אחותה עדיין חשוד. וכמו שחשבתי הוא שיקר ואני עכשיו הולך לגלות למה.
כשמייקל שמע מישהו נכנס הוא הרים לאט את מבטו , לקחתי כיסא והתיישבתי מולו, למה שיקרת?״ שאלתי לאט בקול הקר והמאיים שלי. מייקל פתח את פיו וסגר אותו אחרי שנייה כשלא יצא ממנו כלום. הוא בקושי הצליח להשאיר את עיניו פקוחות והיה אפשר לראות את הסבל והעייפות על פניו. יופי. זה מה שמגיע לו.
״למה אמרת שהיא מתה אם זה לא נכון?״ המשכתי לשאול והרמתי קצת את הקול כשראיתי שהוא לא עונה בפעם הראשונה.
״ה-היא צריכה להבין״ אמר ולקח נשימה גדולה, מתקשה להמשיך לדבר, ״שהיא לא תראה אותה יותר. היא צריכה להמשיך הלאה, להשלים עם מה שיש ולא להתרכז בעבר.״ אמר לאט ככה שבקושי היה ניתן לשמוע.

״מתיאו אני יוצא לעשות שיחה״ סביו אמר והתקדם לכיוון היציאה מהמבנה. לפעמיים מרוב שהוא שקט אפשר פשוט לשכוח שסביו איתך. התרוממתי מהכיסא לכיוון השולחן כדי לקחת סכין, ״כל מה שאי פעם גרמת לאנסטסיה הוא סבל. השקר הזה שאמרת? עכשיו היא בבית ולא אוכלת, לא יוצאת מהמיטה, היא בקושי מדברת איתי כי היא עסוקה באבל על מישהי שבכלל חייה והכל בגללך.״
אמרתי בקרירות, למען האמת כל חלק בגופי צעק עלי להרוג אותו. לנעוץ לו את הסכין בבטן ולתת לו לדמם למוות.
במשך השבוע וחצי האחרון הוא התעלף כמה פעמים והיה על סף מוות בגלל מה שעשיתי לו. הוא אף פעם לא יוכל לסבול כמו שהיא סבלה. לא באמת. אבל בהחלט עשיתי עבודה טובה.
אבל עדיין, לא באמת רציתי להרוג אותו היום אז התקדמתי אליו בצעדים קטנים כשאני מחזיק סכין בידי הימנית, הכתף שלו יצאה מהמקום לפני כמה ימים אז כשאחזתי בכתפו גרמתי לו להתכווץ מכאב. קירבתי את קצה הסכין לאחד התפרים שבבטנו והתחלתי להזיז את הסכין על התפר תוך כדי שאני מפעיל קצת לחץ, גורם לתפר להיפתח לאט לאט.
״יום אחד אני אהרוג אותך. אני מבטיח לך. אבל לצערך, היום זה לא היום הזה.״ אמרתי והחזרתי את הסכין למקומה. כשיצאתי החוצה הוריתי לשומר שנמצא כאן שיקרא לרופא שיתפור לו את הפצע מחדש. רציתי שהוא יסבול אבל זה לא נראה שהוא הולך להחזיק עוד הרבה זמן ועם לא יתפרו מחדש את הפצע אז הוא פשוט יידמם למוות.
כשסיימתי לדבר עם השומר התקדמתי לאוטו ונכנסתי למושב הנוסע שליד הנהג. סביו התניע את האוטו והתחיל בנסיעה. ״מצאנו אותה. שלחנו נהג שיסע לאסוף אותן, הן יגיעו מחר אחר הצהריים״ סביו אמר, ״אותן?״
״אמא שלהן גם רצתה לבוא״ ענה והסתכל לכיווני כדי לקרוא את פניי. בכנות לא ממש אהבתי את הרעיון שגם אמא שלה תבוא, זכרתי שאנסטסיה סיפרה לי שהיא הייתה פגוע ממנה יותר ממה שהיא הייתה פגוע מאבא שלה בגלל שהיא לא נלחמה עלייה. היא לא נשארה או לקחה אותה איתה היא פשוט עזבה.
לא ידעתי איך אנסטסיה תרגיש לגבי זה ועם המפגש יהיה טוב אבל היה גם חלק אחר בתוכי שאמר שאולי המפגש הזה זה מה שהיא צריכה. כדי לסגור מעגל אחרי כל השנים האלה.
חוץ מזה לא יזיק לי לנהל שיחה קטנה עם אמא שלה, בכל זאת היא נטשה אותה עם בן אדם אכזר שהרס לה את החיים ואני לא אתן לאף אחד לפגוע בה שוב. לעולם.