נשמה תאומה

פרק 24

מתיאו

אתמול אחרי שיצאתי מהמקלחת נבהלתי כשלא ראיתי את אנסטסיה, כשירדתי למטה וראיתי אותה ליד השולחן לא הבנתי מה היא עושה. היא סדרה את השולחן עם אוכל ואפילו שתי נרות. שמחתי לראות שהיא הרגישה יותר טוב, אחרי שבוע וחצי שהיא בקושי יצאה מהמיטה אהבתי לראות אותה מכינה לנו את השולחן עם האוכל.
אחר כך כשעלינו למעלה לא יכולתי להתאפק עוד ואמרתי לה שאני אוהב אותה. פחדתי שהיא תיבהל, או שזה מוקדם מידי אבל אני שמח לראות שהיא לא נרתעה ואמרה שהיא גם אוהבת אותי.
אנסטסיה עושה אותי מאושר. לא חשבתי שאני אוכל אי פעם להרגיש ככה כלפיי מישהי אבל היא מוציאה ממני צדדים שאני לא מכיר אצלי. תמיד ידעתי שאני אצטרך להתחתן ולהביא יורש אבל לא חשבתי שאני אעשה זאת מאהבה, אבל עכשיו כשאני עם אנסטסיה אני יודע להגיד שאם זה תלוי בי היא תהייה אישתי יום אחד. והיום הזה לא כל כך רחוק.
בנתיים לא רציתי להפיל עלייה עוד דברים כי היא עברה הרבה לאחרונה ועדיין היא לא יודעת שאחותה בחיים.
לא רציתי לספר לה לפני שהיא תהייה פה למקרה שיהיה משהו, לא רציתי לגרום לה לפתח ציפיות אז החלטתי שכשאחותה תגיעה לפה היום בצהריים אני אספר לה והיא ישר תפגוש אותה.

עכשיו אני ואנסטסיה שוכבים במיטה ואני מסתכל עלייה, לא יכול להוריד את העיניים שלי ממנה.
השעה הייתה שש וחצי בבוקר והייתי צריך לקום כי יש לי פגישה אחת עוד חצי שעה בערך עם סביו, הסטתי קבוצת שיער שנפלה על הפנים שלה והיא לאט לאט התחילה לפקוח עיניים.
״בוקר״ מלמלה בעייפות, היא עדיין חצי ישנה, ״מה השעה?״ שאלה ועצמה שוב את עיניה תוך כדי שהיא מתקרבת אליי וטומנת את פנייה בחזה שלי. ״שש וחצי, יש לי כמה פגישות ואז אני אחזור״, נתתי לה נשיקה על המצח וליטפתי את שיערה, ״תחזרי לישון, אני אוהב אותך״ אמרתי תוך כדי שאני קם מהמיטה ושמעתי את אנסטסיה ממלמלת משהו לא ברור של ׳גם אני׳ ו׳טוב׳.

..........

הגעתי למשרד שלי בבר וראיתי כבר את סביו יושב ומחכה לי, ״בוקר טוב״ אמרתי והתקדמתי לכיסא שלי בצד השני של השולחן, ״בוקר טוב. אנחנו צריכים לערוך בדיקה על ההכנסות של הבר ואני מזכיר לך שליילה ואמא שלה מגיעות היום.״ אמר והתחיל לפתוח כמה תיקיות שהיו על השולחן.
״מתי הם מגיעות בדיוק?״ שאלתי אותו, לא סיפרתי עדיין לאנסטסיה שאחותה בחיים ושהיא באה. אולי היא תכעס שלא סיפרתי לה קודם אבל לא רציתי לגרום לה לפתח ציפיות סתם, למקרה שיהיה משהו. סביו הסתכל על השעון שלו ואמר ״עוד ארבע וחצי שעות״. ״יופי בנתיים יש לנו זמן לערוך את כל הבדיקות שצריך ואז נלך.״ אמרתי ופתחתי את המחשב, אחרי כמה בדיקות גילינו חוסרים באלכוהול ובסמים שאנחנו מוכרים, הבעיה הייתה שרק מישהו מהמעגל הפיני יכול להעלים דברים כאלה. זה אומר שיש בנינו בוגד. ״אני אלך ואנסה לראות אם אני מצליח לגלות מי זה״ סביו אמר וקול משועשע וראיתי מבט מרוצה על פניו. ״סביו, תנהג בחוכמה אל תמהר להרוג אנשים.״ אמרתי, אני מכיר את סביו ואני יודע שלפעמים הוא פועל מתוך דחף מסויים שרוצה רק להרוג ולגרום לאותם אנשים לסבול, אבל הוא גם בין האנשים הכי חכמים שאני מכיר והוא נאמן לי. אני סומך עליו ואני יודע שגם אם לא היינו אחים הוא עדיין היה נאמן.
״אל תדאג אני אתנהג יפה״ אמר והתחיל להתקדם לכיוון הדלת של המשרד. שנייה לפני שהוא יצא הוא סובב את ראשו והמשיך לדבר, ״בהצלחה היום. יש לך איחוד משפחות לבצע״

..........

נסעתי הביתה וראיתי מאחוריי את הרכב שבו ליילה ואמא שלה נמצאות, יצאתי מהרכב שלי והתקדמתי לכיוונן.
שתיהן יצאו מהרכב בזמן שאמא שלה, אנה תומפסון הסתכלה על הבית ובחנה אותו ליילה התקדמה קצת לכיווני, ״אתה מתיאו?״ שאלה בהיסוס, אני לא יודע מה היא שמעה עליי, או מה היא ראתה בגוגל אבל אני בטוח שלפחות כמה מהדברים האלה לא היו טובים במיוחד, ״כן, מתיאו וואלקר״ אמרתי, ״אחותי באמת פה?״ שאלה וראיתי שדמעות מבצבצות בעינה, ״כן, בואו תיכנסו״ אמרתי והובלתו אותן לתוך הבית.
נכנסתי ראשון כדי לוודא שאנסטסיה לא פה, וכפי שחשבתי היא בקומה השנייה, ״אתן יכולות לשבת בסלון, היא בטח למעלה אני אביא אותה. תרגישו בבית״ אמרתי ובאתי לעלות למעלה אבל שמעתי את ליילה מדברת והסתובבתי לכיוונה, ״היא יודעת שאנחנו פה?״ שאלה בהיסוס והקול שלה רעד, הנדתי בראשי לשלילה, ״תודה שחיפשת אותי, אני מעריכה את זה. אני חושבת שבלי העזרה שלך לא הייתי רואה אותה יותר״ אמרה ודמעה בודדה זלגה מעייניה, ״אני יודע כמה את חשובה לה. היא לא הפסיקה לדבר עלייך, ואני אעשה הכל כדי שהיא תהייה מאושרת״ אמרתי ועליתי למעלה.

כשהגעתי לחדר ראיתי את אנסטסיה יושבת על הכורסה עם כוס תה ומסתכלת על הנוף שיש בחוץ, כשהיא שמעה אותי היא הסתובבה וחיוך קטן עלה על פנייה, ״חזרת״ אמרה והניחה את הכוס על השולחן הקטן בצד. ״יש לי הפתעה בשבילך״ אמרתי והרמתי אותה מהכורסה תוך כדי שאני אוסף אותה לחיבוק, ״מה ההפתעה?״ שאלה בחשד, ״בואי היא למטה״ לקחתי את ידה והובלתו אותה לכיוון הסלון.
כשהתקרבנו לסלון ליילה התרוממה מהספה ועוד דמעות זלגו מעיינה, מהצד ראיתי את אנסטסיה לידי קופאת במקום. לא מסוגלת אפילו למצמץ, ״ל-ליילה?״ שאלה אחרי בערך חצי דקה של שתיקה, ליילה הנהנה וראיתי דמעות מתחילות לזלוג מעיינה של אנסטסיה. אחרי שנייה היא שחררה את ידי ורצה לאחותה, הם חיבקו אחת את השנייה כל כך חזק שלשנייה חשבתי שלא נשאר להן אוויר לנשום, ״איך? איך זה הגיוני? חשבתי שקרה לך משהו, ש-שאת מתה״ אנסטסיה אמרה תוך כדי שהיא בוכה, ״התגעגעתי אלייך. את אפילו לא מבינה כמה.״ ליילה אמרה והבכי שלה התחדש.

אחרי כמה דקות הן התנתקו מהחיבוק ונגבו את העיניים מכל הבכי וראיתי חיוך ענק על הפנים של שתיהן, ״אנסטסיה״ אמא שלה, אנה לחשה וגם אצלה הופיעו כמה דמעות.
אני יודע שאנסטסיה כועסת על אמא שלה על זה שהיא לא לקחה אותה איתה, שהיא מאוכזבת ממנה. לא באמת ידעתי מה אנסטסיה הולכת לעשות ומה היא הולכת להגיד אבל ראיתי לפי הפנים שלה שהיא בעצמה לא יודעת מה לעשות. כאילו חלק אחד במוח אומר לה לחבק אותה ולסלוח לה והחלק השני ממשיך לכעוס עלייה.