נשמה תאומה

פרק 49

אנסטסיה

הסתכלתי על עצמי במראה שהייתה בחדר. השמלה הייתה יפיפיה, אני עדיין זוכרת את הפעם הראשונה שמדדתי אותה. היא הייתה מושלמת. המידות היו מתאימות כמעט באופן מושלם ככה שהיא הייתה מוכנה לאחר בערך שבוע. החלקתי את הבד בעזרת ידיי, הוא היה מושלם. היה מחשוף בחלק העליון של השמלה שהיה מעוטר בתחרה עם פרחים. אני זוכרת שליילה אמרה לי שמתיאו הולך להתעצבן על המחשוף, לפחות בתקופה ההיא הקשר בנינו היה מושלם.

"ברור לך שמתיאו הולך למות מקנא ברגע שאת תלכי אליו עם השמלה הזאת?" שאלה בצחקוק ולגמה שוב מהשמפנייה.
"את לא חושבת שהוא יאהב אותה?" הסתובבתי אליה בפתאומיות ושאלתי בחשש.
"אני חושבת שהוא ימות עליה, פשוטו כמשמעו"
"למה שתגידי את זה? המחשוף אפילו לא כזה גדול."
"אולי... אבל תתארי לך את הפרצוף שלו כשהוא יראה אותך בשמלה המהממת הזאת. כולך בלבן... חוץ מזה את שוכחת שהולכים להיות שם מלא אנשים כולל גברים וכולם הולכים לראות אותך ככה"
"היא מושלמת, חוץ מזה הפרצוף היחידי שאני הולכת לראות הוא של מתיאו"

אני לא שונאת אותה או כועסת עליה, אני פשוט... קשה לי עם העובדה שהיא לא תמכה בקשר שלי ושל מתיאו. עכשיו זה לא משנה כי מתיאו חושב שהיא צודקת אז כל העניין לא ממש רלוונטי אבל... היא עדיין מתנהגת כאילו זה משהו שיהיה לי קל להתגבר עליו.
מאז שקנינו את השמלה שמרתי אותה בבית של אמא וליילה כי לא רציתי שמתיאו בטעות יראה אותה ואחרי ששמעתי את השיחה של אמא השמלה היה הדבר שהיה לי הכי חשוב לקחת.
אחרי שבהיתי בעצמי במראה עוד כמה דקות, נותנת לעצמי להרגיש טוב, להיזכר ברגעים הטובים שהיו לי החלפתי חזרה לפיגמה. בימים האחרונים הייתי נשארת עם הפיגמה שלי כל היום או מחליפה למשהו נוח כמו טרנינג או משהו. תליתי את השמלה על קולב ואת הקולב על הדלת. ישבתי על המיטה ופשוט בהיתי בה.
היה טוב להיזכר בדברים הטובים שהיו לי, פשוט חבל שכל דבר טוב צריך להסתיים.
עברתי את זה כבר בעבר, הייתי כבר בנקודה הזאת בה אין לי אף אחד ואני לגמרי לבד. לפני כמה שנים כשעוד גרתי עם אבא שלי, או לפחות מי שחשבתי שהוא אבא שלי.
חלק בי עדיין מתקשה לעכל את העובדה שהאיש שסבלתי ממנו הכי הרבה, האיש שחשבתי עליו את הגרוע מכל ועשה את הגרוע מכל הוא בכלל לא מי שהוא. הייתי נראת בדיוק כמו שהרגשתי. מכוערת ומלוכלכת. הפנים שלי היו נפוחות ואדומות בגלל שביליתי את הימים בבכי והרגשתי ריקה מבפנים. איבדתי תחושת זמן ואת רוב היום ביליתי במיטה. אני בכלל לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שאכלתי ומה זה היה. הדרדרתי ממש מבלי לשים לב. הייתי בטוחה שירדתי המון במשקל כי עכשיו היה ניתן להבחין בעצמות הבריח שלי והצלעות, סחרחורות וכאבי ראש תופסים אותי די בקבוע. אני יוצאת כדי לקנות לעצמי משהו קטן לאכול וזה מספיק לי ליומיים. לא היה לי תיאבון וגם כשניסיתי לאכול רוב הזמן הייתי רצה לשירותים ומקיא את הכל. כאילו הגוף שלי מושפע מהמצב הנפשי שלי.
איחר לי המחזור כבר בכמה ימים ואתמול עשיתי בדיקה רק כדי להרגיע את עצמי, כמו שחשבתי היא יצאה שלילית. הקפדתי לקחת גלולות אבל בכל זאת הייתי חייבת לבדוק.
האמת שחלק קטן בי קיווה שהבדיקה תצא חיובית, אני משערת שפשוט קיוויתי לקבל מתנה אחת קטנה ממתיאו. מישהו שיהיה איתי כדי שלא אהיה לבד. לא הייתי בטוחה במיליון אחוז אם מתיאו רצה ילדים אבל תמיד ידעתי שרציתי שהוא יעניק לי כאלה. ילדים קטנים משלנו, העתק משולב של שנינו.
התחלתי שוב לבכות מהמחשבה ששום דבר מזה לא הולך לקרות. קמתי מהמיטה ומיהרתי לשירותים, חיפשתי בתיק ובמגירות מספריים לפני שאני אתחרט על זה. הייתי מסוחררת ועצובה חיפשתי בטירוף עד שמצאתי ומיהרתי חזרה לחדר, עמדתי מול השמלה מותשת ועייפה ותוך כדי הדמעות שלא מפסיקות לרדת התחלתי לקרוע ולגזור אותה. מאוכזבת ועצבנית, צעקתי והרסתי את השמלה עד שכבר לא היה אפשר לזהות אותה. עמדתי מול חתיכות הבד שעכשיו שוכבות על הרצפה, המספריים נפלו מידי שהרעש שלהם מתנגש עם הרצפה הדהד בחדר. ברכיי קרסו מתחתיי ועכשיו הייתי בטוחה שצעקתי. בכיתי והתפרקתי עד שלגופי כבר לא היה דמעות להזיל, עד שגרוני כבר כאב.
נשארתי שם על הרצפה ליד כל חתיכות הבד. לא ידעתי כמה זמן ישבתי ככה או כמה זמן עבר עד שלבסוף דפיקה נשמע מדלת החדר שלי.
לא ציפיתי שמישהו יבוא, כיביתי את הטלפון מאז שהגעתי לכאן כי לא רציתי שאף אחד יצור איתי קשר ואף אחד לא יודע לאן הלכתי. אמרתי למלון שלא יבואו לסדר את החדר מכייון שלא יצאתי ממנו ולא רציתי ללכת להסתובב בזמן שהם מנקים אותו ככה שלא ידעתי מי נמצא בדלת.
אחרי דקה התרוממתי בזהירות מהרצפה והתקדמתי לדלת. נאחזתי בידית ופתחתי אותה מעט רק כדי להציץ מי נמצא שם. "סביו" לחשתי ופתחתי את הדלת כדי שיוכל להיכנס.
"אנסטסיה מה את-" קטעתי אותו ונשענתי עליו והתחלתי לבכות מהתחלה. כאילו הכל הציף אותי שוב רק שהפעם לא הייתי לבד. "אמא שלך דואגת לך בטירוף. את לא עונה לה לטלפון והצלחת להלחיץ גם אות-" הוא עצר את דבריו והרחיק אותי ממנו קצת. "מתי הייתה הפעם האחרונה שאכלת?" שאל בדאגה. משכתי בכתפיי והלכתי לשבת על המיטה. המוח שלי היה מפוצץ במחשבות ואף אחת מהן לא היתה אוכל. "היא הייתה יפה" לחשתי בעצב כשהבטתי בשמלה הקרוע לחתיכות שעדיין נמצאת על הרצפה במצב שהשארתי אותה. כשסביו נכנס קצת יותר לתוך החדר הוא ראה את השמלה על הרצפה ובא להתיישב לידי. "למה הרסת אותה?" שאל וליטף את ירכי. התחלתי להתייפח שהתחלתי לדבר, "היא הייתה תזכורת למשהו שאני כבר לא אוכל לקבל"
"הוא לא אבא שלי ידעת?" שאלתי בצחוק ציני.
"מה?"
"מייקל. מי שאתה ומתיאו הרגתם? הוא לא האבא הביולוגי שלי. אמא שלי שיקרה לי"
הוא הסתובב אליי וכל צומת ליבו הייתה נתונה לי, "מה זאת אומרת היא שיקרה לך? אז מי זה? איך את יודעת את זה?"
"שמעתי אותה. מישהו בא אלינו הביתה והיא דיברה איתו. לא ממש ראיתי את הבן אדם אבל הוא שאל למה היא לא מספרת לי את האמת... שהוא אבא שלי. זה הסיבה שעזבתי, לא רציתי שום הסברים מאף אחד פשוט נמאס לי." נאנחתי, "זה מוזר אני... אני אפילו לא יודעת מה להגיד או לחשוב כי כרגע המחשבות שלי עסוקות רק במתיאו והעובדה שאיבדתי אותו ואין לי מושג איך להמשיך מפה" בסוף דבריי הדמעות גברו שלא הייתי בטוחה אם הוא בכלל הבין מה אמרתי. הוא משך אותי אליו, "ששש...." הוא חיבק אותי עד שנרגעתי. מי היה מאמין שאחרי הכל סביו יהיה זה שיעמוד לצידי אחרי שכולם עזבו אותי.
"איך הוא נראה?" שאלתי בלחש והיסוס.
"ממ?"
"מתיאו.. הוא שמח?" הבהרתי ומיד התחרטתי על השאלה המטומטמת. הוא נפרד ממני, הוא אמר לי לשכוח שהוא אי פעם אהב אותי. הוא בטח מזיין מישהי עכשיו כשאנחנו לא ביחד ואני עסוקה בלחשו- "הוא אומלל" סביו קטע את מחשבותיי. התרוממתי במהירות.
"הוא שקוע בעצב בלעדייך. הוא מעמיד פנים שהכל בסדר, הוא הולך לפגישות ומתפקד כאילו הכל רגיל אבל בבית הוא משתגע. הוא מנפץ ושובר דברים ברחבי הבית ולוקח על עצמו את כל משימות ההרג והעינויים כדי לשחרר קיטור, הוא גמור בלעדייך"
"הוא... מה? אז למה.. למה שהוא.." לא יכולתי בכלל לסיים את דברי. מתיאו לא נפגש עם מישהי? לא הייתי בטוחה אם הוא יעבור כל כך מהר אבל לא ציפיתי שהוא יתנהג ככה. חוץ מזה אם זה מה שהוא מרגיש אז למה בכלל הוא נפרד ממני? למה בכלל לנפץ את ליבי לרסיסים אם הוא ניפץ גם לעצמו.
"הוא חושב שהוא פוגע בך, שהוא שם אותך בסכנה" סביו ענה לי על השאלות שלא העזתי לשאול.
"למה שלא תתלבשי ונלך לאכול משהו? את חיוורת ממש ואת צריכה לאכול משהו"
הנהנתי לדבריו והתקדמתי לשירותים אבל הייתי מסוחררת ולא ממוקדת. לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שסביו אמר אל מתיאו. נכנסתי לשירותים וסגרתי את הדלת אחרי, איבדתי את הראייה לשנייה אבל היה מאוחר מידי ולא הספקתי לתפוס בכיור ונפלתי על הרצפה. ראייתי הטשטשה ושמעתי את סביו קורא לי לפני שאיבדתי מיקוד וראיתי שחור.