נשמה תאומה

פרק 25

אנסטסיה

היא פה.
אחותי פה.
היא חייה.
מליון שאלות מתרוצצות לי בראש אבל כרגע אני לא מצליחה למחוק את החיוך מהפנים, ולא יכולה להסביר אפילו כמה אני שמחה. התגעגעתי אלייה. חשבתי שאני לא אראה אותה יותר אבל הינה היא פה.
וכל מה שאני רוצה לעשות זה להישאר בחיבוק שלה לנצח, להריח את הריח שלה ולא לעזוב אותה יותר.
מכל ההפתעות שמתיאו יכל לעשות לי לזאת לא ציפיתי. חשבתי שאיבדתי אותה. לנצח.
״אנסטסיה״ שמעתי קול קורא לי בשקט, וראיתי את אמא שלי.
אמא שלי עומדת שם עם דמעות בעיניים ושמחה מעורבבת עם קצת עצב על פנייה, בפעם האחרונה שראיתי אותה היא הלכה, השאירה אותי מאחור ולא לקחה אותי איתה. איך אני אמורה להרגיש? להגיב? אני אמורה לחבק אותה? להגיד לה שהתגעגעתי? שאני כועסת אלייה? שאני מאוכזבת? אני מרגישה יותר מידי דברים במקביל. יותר מידי רגשות. מחשבות. תחושות. אני לא יודעת למה להאמין ומה לעשות. אבל היא עדיין אמא שלי. ואם כמה שאני מאוכזבת ממנה אני עדיין התגעגעתי, לריח שלה, לחיבוק שלה.
התקדמתי עלייה ובאתי לזרועותיה, לחיבוק שלה. ״עזבת אותי״ אמרתי לה תוך כדי שאנחנו מתחבקות והדמעות התחדשו, ״השארת אותי איתו״ המשכתי להגיד והבכי והתסכול רק התגברו, ״אני יודעת״ היא אמרה וגם התחילה לבכות.
״הוא התעלל בי! סבלתי! כל השנים האלה השארת אותי איתו״ המשכתי להגיד לה. רציתי שהיא תבין כמה שהיא פגעה בי, כמה סבלתי במהלך השנים האחרונות. לא רק בזה שהיא הלכה אלה גם בזה שנשארתי איתו, הטראומה והסיוטים שנשארו איתי גם אחרי שאני עזבתי. ״אני יודעת. אני מצטערת״ היא אמרה אבל בכנות לא יכולתי לסלוח לה, לפחות לא עכשיו.
היא הרחיקה קצת את פנייה ממני ותפסה את פניי בשתיי ידייה, יד אחת מכל צד, ״אני מצטערת. על הכל. אני יודעת שיהיה לך קשה לסלוח לי אבל בבקשה תני לי הזדמנות.״ היא אמרה בבכי. ראיתי את התקווה על פנייה, רציתי שדברים יחזרו לקדמותם כמו שהם היו לפני כל מה שקרה אבל בכנות אני לא יודעת אם אני יכולה.
״אני צריכה קצת זמן לחשוב, היה לי לא פשוט במהלך השנים האלה. עד עכשיו זכרונות מהעבר מציפים אותי מידי פעם. זה לא משהו שפשוט נעלם...״ אמרתי והתרחקתי צעד אחד ממנה, ניגבתי את פניי מכל הדמעות והסתכלתי על אחותי עם חיוך על הפנים.
״בואו נשב ונשתה משהו, ואז תוכלי לספר לי מי זה החבר החתיך הזה שלך..״ היא אמרה בחיוך, הסתובבתי חצי סיבוב הצידה וראיתי את מתיאו מסתכל עלי, הוא לא מביע יותר מידי רגשות כשיש אנשים איתנו אבל אני יכולה לראות דרך העיניים שלו כל מה שיש לו להגיד. ״תלכו למטבח אנחנו תיכף נצטרף אליכן״ אמרתי לאמא שלי ואחותי והתקדמתי למתיאו.
אחרי שהן יצאו מטווח השמיעה שלנו חיבקתי את מתיאו חיבוק חזק והיא השיב לי בחיבוק משלו, ״כמה זמן אתה כבר יודע?״ שאלתי, היה עוד הרבה דברים שהייתי צריכה להבין, עוד שאלות שאני צריכה לשאול אבל יהיה לזה זמן אחר כך, בנתיים פשוט רציתי להנות מהרגע ״כבר כמה זמן. אני מצטער שלא סיפרתי לך קודם״ הוא אמר לי ומשכתי בכתפיי קלות, מראה לו שזה לא באמת משנה לי, ״זה לא חשוב. אני רק שמחה שהן פה״ אמרתי עם חיוך על הפנים ונישקתי אותו.
״אני שמח לראות אותך ככה.״
״איך?״
״מאושרת. עם שמחה בעיניים.״
״אני אוהבת אותך״.
״ואני אוהב אותך״.