נשמה תאומה

פרק 29

מתיאו

הובלתי את אנסטסיה לתוך המסעדה, שילמתי לבעלים ככה שהמסעדה סגורה רק בשבילנו והשולחן שלנו ממוקם בצד עם הנוף לעיר. תכננתי לעשות לאנסטסיה הפתעה וזאת הסיבה שאמרתי לה להתלבש יפה, הזזתי לה את הכיסא וסימנתי לה להתיישב, ״תודה״ אמרה לי בחיוך ואני הלכתי להתיישב בכיסא שממול אחרי כמה דקות המלצר ניגש אלינו ולקח את ההזמנה שלנו, אנסטסיה חיכתה שהוא ילך לפני שמיהרה לשאול, ״אתה מתכוון לספר לי מה ההפתעה?״ היא הסתכלה עליי בתהייה וחיוך קטן על פנייה ״למה את מתכוונת?״ שאלתי אותה, ״לעיתים רחוקות אנחנו הולכים למסעדות... ואתה אומר לי להתלבש ככה רק כשיש משהו מיוחד״ אמרה ולגמה שוב מהיין שלה, ״אל תשתי יותר מידי אני לא רוצה שתשתכרי וכמו שאמרת הרבה זמן לא יצאנו לארוחת ערב, עכשיו כשהכל בסדר חשבתי שזה זמן טוב״ המלצר חזר והגיש לנו את המנות שהזמנו. ״בעוד כמה שבועות אני אצטרך לנסוע לכמה ימים, יש איזשהו אירוע חשוב שאני צריך להשתתף בו.״ האירוע היה חניכה של מישהו, נער שהגיע לגיל המתאים ועכשיו הוא יתחיל לקחת חלק אמיתי מהעולם שלנו. חניכה תמיד דורשת את נוכחות הקאפו כי הוא זה שמבצע את כל התהליך אבל זה פרטים טכניים שאנסטסיה לא צריכה לדאוג לגביהם. ״אוקי.. לכמה זמן תיעדר?״
״אל תדאגי זה יהיה רק כמה ימים.״ הרגעתי אותה כי לא הייתה לה סיבה להילחץ. בדרך כלל באירועים מהסוג הזה נמנענו משפיכת דמים מיותרת.

״למה אתה מסתכל עליי ככה?״ אנסטסיה הסמיקה ושאלה, סיימנו לאכול ובמשך הדקות האחרונות פשוט בהיתי בה, אנסטסיה הייתה מהממת, יכולתי לשבת במשך שעות ופשוט להסתכל עלייה. ״בואי, נזוז״ אמרתי לה וקמתי מהכיסא, נכנסנו לרכב והתחלתי בנסיעה, ״אנחנו לא נוסעים הביתה?״ אחרי כמה דקות היא שאלה כששמה לב ששיניתי את כיוון הנסיעה, ״אני רוצה להראות לך משהו״ סובבתי אלייה את מבטי ואמרתי לה, הנסיעה לא הייתה ארוכה ואחרי כמה דקות החניתי את הרכב בסמטה קטנה שמסביבה יש המון שיחים ועצים, ״איפה אנחנו?״ שאלה בתהייה כשלא הצליחה לראות כלום מסביבנו. יצאתי מהרכב ופתחתי לה את הדלת, האוויר כבר התחיל להיות קריר בשעות האלה וכשהיא יצאה מהאוטו רעד עבר בגופה בגלל הקור, פשטתי את הגקט מהחליפה שלי והנחתי אותו עלייה. סגרתי את דלת האוטו והיא נצמדה אליי ונאחזה בידי כשהתחלנו ללכת.
ההליכה הייתה קצרה ומהר מאוד הגענו לתצפית שמשקיפה על כל העיר. ״וואו״ פלטה אנסטסיה והשתחררה מאחיזתה בי כדי להתקדם קצת קדימה ולהסתכל על הנוף. השעה הייתה די מאוחרת והיה כבר חשוך בחוץ מה שאיפשר לנו לראות את העיר בצורה יפה יותר, כשכל האורות דולקים.
התקדמתי אלייה וחיבקתי אותה מאחור ככה שגבה צמוד לחזי. אני ואנסטסיה מכירים רק כמה חודשים, קצת פחות משנה. ובכל זאת אני מרגיש כאילו אני מכיר אותה הרבה יותר, היא הכניסה אור ושמחה לחיים שלי. לפנייה לא חשבתי שאוכל להיות מאושר והיא הוכיחה לי שטעיתי. לקחתי צעד אחורה וסובבתי אותה כדי שתביט בי תוך כדי שאני מוציא מהכיס קופסת קטיפה קטנה. כרעתי ברך מלפניה ופתחתי בזהירות את הקופסא. הבנה הופיע על פנייה ודמעות הצטברו בעינה, ״מתיאו״ אמרה חצי באזהרה, חצי בהתנשפות שמלווה בצחקוק, לקחתי את אחת מידיה, ״אני יודע שאנחנו מכירים קצת זמן אבל רק מאז שהגעת לחיי אני מרגיש שאני באמת חיי אותם. לא חשבתי שאוכל להרגיש מה זה להיות מאושר ואז את הגעת והוכחת שטעיתי. אני לא יכול לראות את החיים שלי בלעדייך ואני מקווה שתסכימו להישאר לצידי לנצח. אנסטסיה רובינסון, התינשאי לי?״
חזה של אנסטסיה עלה וירד בקצב מהיר, פניה היו ממוקדות בקופסה שמכילה את הטבעת ולשנייה היה נראה כאילו היא קפאה עד שהיא הרימה את מבטה וענייה ננעצו בעיניי, ״כן. כן! כן! כן!, ברור שאני התחתן איתך!״ אמרה ומשכה בידי ככה שנאלצתי לעמוד והצמדתי אותה אליי לנשיקה. בלי היסוס שפתיה נפתחו מעט ואיפשרו ללשוני להיכנס לתוך פיה, התנתקנו מהנשיקה והשחלתי את הטבעת על האצבע שלה.
אנסטסיה לכדה את עיניי בעינייה והצמידה אותנו לעוד נשיקה, ״אני אוהבת אותך״ מלמלה על שפתיי וחיוך התפשט על שפתיה.

שלא תטעו זה ממש לא הסוף אנחנו רק בחצי!
אני יודעת שהפרק קצת קצר אז מקווה שתסלחו לי.
רציתי להגיד תודה על התגובות והלייקים אתם אפילו לא מבינים כמה זה משמח אותה לראות אותם🫶🏻