נשמה תאומה

פרק 40

אנסטסיה

שמחתי לראות את סביו כאן, בהתחלה לא ממש הסתדרנו והוא לא כל כך התלהב מהרעיון שמתיאו ואני נהיה ביחד בגלל שאני לא מעולם המאפיה וגם בגלל שהוא דואג שמתיאו יתרכח ושאני יסיח את דעתו . אומנם אני לא יכולה להגיד שהוא לא צדק בחלק מהדברים...., אני לא מכירה ממש את מתיאו כשהוא היה בכל הקטע של הבלי רגשות וכזה אבל אני בהחלט יכולה להגיד שהוא התרכך ונהיה רכושני. עליתי למעלה להתארגן לפני שאמא שלי וליילה יבואו אבל אז נזכרתי שאני לא יכולה להתקלח לבד בגלל התחבושת והתפרים בבטן אז דילגתי על החלק הזה בינתיים והלכתי להתלבש וקצת להתאפר. בדרך כלל לא היה לוקח לי הרבה זמן להתארגן אבל בגלל התפרים עדיין הרגשתי לפעמים כאב וזמן ההתארגנות היה כפול מהרגיל. בדיוק סיימתי כשצלצול בדלת נשמע ואמא וליילה נכנסו, שתיהן באו אלי וחיבקו אותי, "איך את מרגישה?" אמא שאלה וליטפה את פניי, "אני בסדר, באמת. תפסיקו כבר לשאול אותי את זה" אמרתי ברטינה וגלגול עיניים, זה נחמד שדואגים לך, במיוחד אחרי הרבה שנים שאף אחד לא היה שם כדי לעשות את זה, אבל אני מרגישה סך הכל בסדר, זה לא דבר נורמלי שיורים בך... אבל לא נפצעתי ברמה כל כך חמורה אז שכל בן אדם שואל אותי אם אני בסדר זה מתחיל להימאס. הם חייבים להבין שעם קצת מנוחה אני אחזור לתפקד כמו חדשה. "בואו נלך לשתות משהו" אמרתי להם במטרה להפסיק לדבר על מה שקרה ולהתקדם הלאה. ראיתי את הפנים של ליילה, עוד מהשנייה הראשונה שהתעוררתי בבית חולים, אם פעם היא התרגשה מהחיים שבניתי לעצמי והאנשים שסובבים אותי הכוללים את מתיאו וסביו בתוכם היום היא לא יכולה לסבול את זה. אני רואה את הבעות הפנים שלה והעצב שלה, אני רואה איך היא משתנה כשהם נכנסים לחדר או כשהם מוזכרים באחת השיחות שלנו. אני יודעת שיש דברים שהיא רוצה להגיד לי אבל היא לא אומרת במטרה לא לפגוע בי, אבל קשה לי להתנהל ככה כשאני רואה אותה ככה, אני רואה שהיא שומרת ממני דברים ולא מדברת בפתיחות וזה כואב, זה כואב בעיקר כי אני יודעת מה היא הולכת להגיד. עמוק בתוכי אני יודעת שאני גם אמורה לחשוב כמוה, שזה מה שכל בן אדם שפוי אמור לחשוב. החיים של מתיאו מסוכנים, הם כבר לא מסכנים רק אותו אלה גם אותי ואת המשפחה שלי, ירו בי למען השם. אני יודעת מה היא רוצה להגיד לי, אני יודעת שזה מה שכל בן אדם שפוי היה אומר, אבל אני באמת לא יכולה לחיות בלעדיו. אחרי כל מה שעברתי, כל מה שהביא אותי לשלב הזה בחיים שלי. אני יודעת שאני נמצאת בדיוק במקום שאני צריכה להיות בו. אני בטוחה שהדברים לא היו קלים בכלל לאמא שלי וליילה אבל אני משערת שפשוט קיוויתי שזה לא ישנה את דעתם בנושא.
הובלתי אותנו אל הסלון, בזמן שאמא וליילה התיישבו על הספה אני הצעתי להן לשתות, הבאתי לליילה ולי כוס יין ולאמא סודה. ההליכה שלי וסדר היום שלי קצת השתנה ויש עדיין הרבה דברים שכואב לי וקשה לי לעשות, כמו להתיישב או להתכופף, לעלות במדרגות וגם ללכת הליכה ממושכת אבל בסך הכל אני מתנהלת די רגיל, חוץ מזה שיש דברים מסוימים שאם בעבר היו לוקחים לי עשר דקות- רבע שעה, כמו מקלחת עכשיו לוקחים קצת יותר זמן מהרגיל. "אנסטסיה, איפה מתיאו? הוא עובד?" אמא הביטה סביבה בניסיון לראות אותו, "הוא וסביו היו צריכים לעבוד על כמה דברים, הם פה במשרד בבית ויצטרפו אלינו לארוחת ערב" השבתי לה ולא יכולתי שלא להבחין בשינוי רוחה של ליילה.
לאחר מכן המשכנו לדבר ולהתעדכן קצת וכעבור כמעט שעה סביו ומתיאו יצאו מהמשרד והצטרפו אלינו, הלכנו לאכול ובדרך לשולחן תפסתי את ליילה ושאלתי אותה בשקט, "הכל בסדר?את נראית... מוזר" היא הנהנה והדביקה חיוך על הפנים אבל החיוך לא הגיע לעיניה. "הכל טוב, למה שלא יהיה?"
"את מתנהגת קצת מוזר..."
"הכל בסדר. באמת" אמרה בחיוך המזויף שהדביקה לפנייה ובאה להמשיך ללכת. תפסתי שוב בידה, "ליילה..."
"אנסטסיה, הכל בסדר.שחררי."
היו עוד הרבה דברים שרציתי להגיד לה אבל לפני שהספקתי להגיד משהו היא השתחררה מהאחיזה שלי בידה והלכה לכיוון השולחן, עצרתי לרגע וניערתי את ראשי, מנסה לגרום לכל המחשבות שמתרוצצות בראשי להיעלם. אני חייבת לגרום לה לספר לי בדיוק ממה היא מפחדת, ומה מפריע לה. אני יודעת את העיקרון של הדברים, אני מבינה הכל אבל אין לי משהו שאני יכולה לעשות חוץ מלדבר איתה ולנסות להסביר לה שהכל בסדר, בשביל זה אני צריכה שהיא תתחיל לדבר.
"את בסדר?" פתחתי את עיניי והרמתי את ראשי, מתיאו התקרב אליי ואני מבלי להסס הלכתי איליו ונכנסתי לחיבוק החם שלו, למקום הבטוח שלי. לא משנה מה תהייה העבודה של מתיאו, ולא משנה כמה אנשים יגידו לי שהחיים שלו מסוכנים אני לעולם לא אעזוב אותו, מישהו יהיה חייב להרוג אותי או משהו כדי שאני אפסיק להיות עם מתיאו. "אני סתם קצת מתוסכלת" היה קצת קשה להבין את דבריי בגלל שפניי קבורות בחזהו אבל אני הייתי בטוחה שמתיאו הבין מה אמרתי והוא ליטף את ראשי והצמיד אותי אליו יותר ממה שכבר הייתי. תיארתי לעצמי שגם מתיאו שם לב להתנהגות שלה, בכל זאת היה שבוע שלם שהייתי מורדמת בבית החולים ואני בטוחה שיצא להם לדבר, חוץ מזה מתיאו חד הבחנה, כשמישהו נהייה מתוסכל ועצוב בכל פעם שאתה נכנס לחדר או מדבר איתו זה לא משהו שכל כך קשה לפספס.
"את תהיי בסדר?"
הנהנתי, "אתה פה איתי"
"תמיד, אני לא אעזוב אותך לעולם"
יש הרבה דברים שהייתי צריכה לעשות, הרבה דברים שהייתי צריכה לדבר עליהם עם ליילה ובין היתר גם עם מתיאו אבל עכשיו כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה כמה שאני שמחה שפגשתי את מתיאו ואם יש יום שאני לא אתחרט עליו לעולם זה היום שאני ומתיאו נהיינו ביחד. מרבית מהאנשים היו אומרים לי שזה מסוכן, היו אומרים לי לעזוב אותו ברגע שהיו שומעים על החיים שהוא מנהל ועל העבודה שהוא עובד בה אבל אני לעולם לא אתחרט על זה שהחלטתי להיות עם מתיאו. אם יש משהו שאני אמשיך להאמין בו עד לסוף חיי היא אהבתי למתיאו. והאהבה שלו אליי.

מעלה לכם פרק לפני הסופ״ש
מקווה שתהנו נשיקות💋