נשמה תאומה

פרק 52

אנסטסיה

״חדשות טובות, משחררים אותך היום.״ סביו הצהיר באופטימיות כשנכנס לחדר אבל אני לעומת זאת הרגשתי ההפך לגמרי. "אני די בטוח שמתיאו קשור לסיפור, כנראה שפשוט נמאס להם שהוא מחלק לכולם פקודות ושמסתובבים פה חיילים ברחבי בית החולים." גב המיטה היה מכוון בזווית כך שישבתי בתנוחת ישיבה. השפלתי את מבטי ושיחקתי באצבעותיי, מתעלמת לחלוטין ממה שסביו כרגע אמר.
"היי, מה קרה?" שאל ודאגה נשקפה מעיניו.
ביומיים האחרונים שאני שאני נמצאת פה עשיתי כמיטב יכולתי להתחמק ממתיאו, המבט שהיה לו כשהסתכל עליי וכל הרגשות שצצו מתוך עיניו גרמו לי לאבד את שפיות. לא ידעתי מה להגיד לו או איך להתנהג, כל הסיטואציה הייתה לי מוזרה. האם אני עדיין אוהבת את מתיאו? בוודאי.
האם אני מוכנה לסלוח לו ולסמוך עליו שדבר כזה לא יפריד בינינו שוב? אני לא בטוחה.
האמון שהיה לי כלפי אנשים אחרי שהצלחתי לברוח מאבא שלי היה מועט אם בכלל ומתיאו גרם לי להבין שאני יכולה לסמוך עליו, הוא נתן לי תחושה של ביטחון והרגשתי איתו... טוב, בבית. אבל עכשיו המצב השתנה ואני פוחדת שלא נצליח להחזיר אותו לצורה שבה הכל היה. משקל של יד חמה העוטפת את ידי החזיר אותי חזרה למציאות.
"לאן אני אמורה ללכת?"
"מה זאת אומרת?"
"אין לי לאן ללכת. אני כבר לא רוצה להישאר אצל אמא שלי, זו הייתה הסיבה שהלכתי לבית מלון מלכתחילה ואני לא הולכת לחזור על זה" לראשונה בחיי הרגשתי חסרת אונים, אפילו בשנים שחייתי עם אבא שלי, או לפחות מי שחשבתי שהיה אבא שלי לא הרגשתי כמו שאני מרגישה עכשיו. מרוקנת, חסרת אונים ובעיקר אובדת עצות.
באותה תקופה לא הייתה לי תקווה כי לא היה לי במה להיאחז. לא היה לי את מתיאו או את אמא שלי ואחותי.. פשוט לא היה לי כלום. אז סבלתי.
אבל עכשיו המצב שונה ואני לא יודעת איך להתרומם מהנקודה הנמוכה שאליה הגעתי.

"איך אני אדע שאני יכולה לסמוך עליו, איך אדע שהוא לא יפרד ממני בגלל דבר כזה שוב?" שאלתי, אובדת עצות. רציתי שאני ומתיאו נחזור למצב שבו היינו. אני מתגעגעת אליו, בכל ליבי.
לתחושת מגע עורו על עורי, להתעורר לידו בבוקר, להרגיש בטוחה בסביבתו. אני לא רוצה לחיות בלי הקשר שלנו, אני לא רציתי להיפרד ממנו מההתחלה.
איך אני יכולה לדעת שאני יכולה לסמוך עליו?
הייתי צריכה שהוא יבוא ויגיד לי מה הוא רוצה כי כל הסיטואציה רק בלבלה אותי.
הדלת נפתחה והסיחה את דעתי מהמחשבות. אני וסביו הפננו את מבטינו אל הדלת וראינו את מתיאו נכנס לחדר. "אני אשאיר אותכם לבד" ידו של סביו התהדקה על ידי לעידוד לפני שהסתובב ויצא.
מתיאו תפס את מקומו ליד המיטה וישבנו בשתיקה.
אף אחד מאיתנו לא טרח להתחיל לדבר והשקט גרם לי לרצות לקפוץ מהחלון. מתי הספקנו להפוך לכאלה? האווירה המוזרה שיש כשאנחנו נמצאים באותו החדר. אנחנו בקושי מסוגלים להביט אחד לשני בעיניים. עצבות התמקמה אצלי בחזה. לא רציתי שנהיה ככה, רציתי שנחזור להיות מה שהיינו פעם. נראה כאילו עבר כל כך הרבה זמן מאז שמתיאו נפרד ממני אבל מצד שני זה כואב באותה מידה כאילו זה היה אתמול.
"למה אתה כאן מתיאו?" שאלתי לבסוף.
הוא נאנח והעביר יד בשערו שהיה זקור כאילו עשה זאת כבר מיליון פעם לפני שעה לי.
"תחזרי איתי הביתה" הביתה. המילה הפשוטה הזאת גרמה ללב שלי להשתולל. כבר מזמן לא הרגשתי בבית. רציתי להגיד לו כן. כל חלק בגופי צרח עליי לעשות זאת אבל לא יכולתי.
מתיאו כנראה ראה את היסוס על פניי כי הוא המשיך ואמר, "בבקשה. תחזרי איתי, תני לי להראות לך שאנחנו יכולים לחזור למה שהיינו. נתקדם בקצב שלך, אני אתן לך את כל הזמן שתצטרכי אבל בבקשה." הוא עטף את שתי ידיי בידיו, "תסלחי לי, תני לי עוד הזדמנות"
"אוקיי" עניתי בפשטות כי לא היה לי מילים כדי להסביר או לתאר את מה שמתחולל בתוכי. הקלה נשקפה בעיניו והוא הצמיד נשיקה לידיי שהיו עדיין עטופות בחום של ידיו.
"את לא תתחרטי."
ומסיבה מסוימת ידעתי שאני לא. מעולם לא הפסקתי לאהוב את מתיאו ותמיד נשאר בי שלא הפסיק להאמין בנו. הייתה לי תקווה, פשוט קיוויתי שזה היה מספיק.

..............................

"אני חוזרת לגור עם מתיאו, אנחנו מנסים להחזיר את הקשר שלנו לקדמותו." אמרתי בהיסוס וחיוך שלא בטוח עד כמה הוא היה משכנע.
אמא עמדה מולי ומשכה אותי לחיבוק. בדיוק ארגנו את כל המסמכים והכל והתכוונו ללכת הביתה לפני שאמא שלי באה להיפרד. כמו מתיאו, גם היא וליילה היו רוב הזמן בבית החולים אבל התחמקתי גם מהם. עוד לא הייתי מוכנה לנהל עם אף אחת מהן שיחה מעמיקה על כל מה שקרה. היחיד שהייתי יכולה לדבר איתו מבלי להרגיש מעורערת או מהוססת היה סביו. אז יצא שביליתי בעיקר איתו את הימים האחרונים.
"אני בטוחה שאתם תסדרו הכל." אמרה לי בחיוך מעודד.
ראיתי שהיא באה להגיד עוד משהו אבל קטעתי אותה לפני שהיא הספיקה, "אני אתקשר אלייך, בסדר? אנחנו צריכות לשבת ולדבר אבל אני צריכה עוד קצת זמן"
דמעות צצו בעיניה אבל היא מיהרה להסתיר אותם והנהנה. לא רציתי לראות את אמא ככה. היינו רחוקות יותר אחת מהשנייה ואף אחת מאיתנו לא הייתה מרוצה מהמצב. תלכי אליה. קול בראשי אמר לי והבטחתי לעצמי שזה מה שאעשה בימים הקרובים.
"מוכנה ללכת?" שמעתי את קולו של מתיאו לפני שהרגשתי את משקל ידו על כתפי. הנהנתי ומיהרתי להיכנס לאוטו.
הנסיעה עברה מהר ולפני שהספקתי לשים לב כבר הגענו הביתה. מתיאו לידי דומם את המנוע ואני בהיסוס קל פתחתי את הדלת של האוטו ויצאתי. כשעזבתי מלכתחילה לקחתי איתי שתי מזוודות אבל רוב הדברים שלי נשארו כאן. לא הייתי בטוחה מה מתיאו עשה איתם. האם הוא הכניס הכל לקרטון ודחף אותו לפינה חשוכה בארון? אולי הוא זרק אותם. אבל חלק קטן בתוכי קיווה שהוא השאיר הכל כמו שהוא. הוא הוציא את שתי המזוודות שלי שאספנו מקודם מהאוטו ובא לכיווני.
"קדימה, תיכנסי הדלת פתוחה" הוא סימן לי בראשו ואני התקדמתי אל הכניסה.

נכנסנו אל הבית ועלינו לחדר. מתיאו עמד מאחוריי עם שתי המזוודות אחרי שסירב שאני אקח אחת. היד שלי רעדה כשפתחתי את הדלת ונכנסתי לחדר בציפיה.
״אני אניח לך את המזוודות כאן שתוכלי לפרוק אותם.״ הנהנתי בחוסר צומת לב, הראש שלי היה עסוק בריח שעלה בחדר. הריח של מתיאו. תחושת החדר הייתה מוכרת והרגשתי בנוח. למרות האווירה המוזרה המוזרה שהייתה בני לבין מתיאו. הכל היה רשמי מידי.
״אני צריך ללכת לפגישה, אחזור יותר מאוחר״
״תגיע לארוחת ערב?״
״כן, לקראת שמונה״
אחרי היסוס קטן הלכתי למתיאו והצמדתי את שפתיי אל שפתיו. גופו קפא לשנייה אבל אחר כך ידיו עלו אל מותניי והחזיקו את מותניי.
גופי עקצץ והגיב למגע ידיו, אחרי תקופה ארוכה שלא.
לחזור לגור כאן עם מתיאו היה צעד חשוב אבל אם כי לא הכי חשוב. האווירה עדיין הייתה מוזרה בנינו כאילו כל מה שהיה בנינו לא אומר כלום.
מתיאו הלך ואני החלפתי בגדים וירדתי אל המטבח. לבשתי טייץ שחור וגופייה לבנה שהייתה משוחררת וחשפה מחשוף קטן. פתחתי את המגירה במטבח ולקחתי את הסינר, אחרי שקשרתי אותו למותני התחלתי בחיפוש אחר הדברים הדרושים לי.