נשמה תאומה

פרק 35

מתיאו

״יש לנו כבר מידע מאיפה הגיע המכתב?״
״בבדיקה״, אני וסביו בדרך לאחד המועדונים שלנו, שם נמצאים האנשים שפרצו לבית.
״אני רוצה תשובות עד סוף היום.״ דרשתי, לא אתן שחייה של אנסטסיה יהיו בסכנה ובשביל זה אני צריך חוט כיוון.
הגענו למועדון וירדנו לכיוון המרתף שם ראיתי שומר אחד מחוץ לדלת התא, ״אל תתן לאף אחד להפריע אלא אם כן זה חשוב.״ הוא הנהן לאישור ונכנסנו דרך דלת הפלדה, ״אתם יכולים לצאת״ אמרתי לשני השומרים שעמדו בפינות החדר. בתוך התא היו שני אנשים כל אחד מהם קשור לכיסא, גם בידיים וגם ברגליים ובפינת החדר ממוקם שולחן עם כיסא ועליו כל מיני סוגים של סכינים ומכשירי עינויים אחרים. גררתי את הכיסא שהיה ליד השולחן ומיקמתי אותו מול שני האנשים הקשורים, היה ניתן להבחין בטיפות דם על הבגדים שלהם שנגרמו כנראה ממאבק. סביו אמר לי שהיא שם שלושה אנשים אבל הוא נאלץ להרוג אחד מהם בגלל שהם היו ביתרון מספרי.

״נעשה את זה פשוט.״ אמרתי לפני שהושטתי יד לסביו והוא הניח בידי סכין חדה, ״אני שואל, אתם עונים. אם לא...״ סובבתי את הסכין בין אצבעותי והבטתי בהם בחיוך קר. התרוממתי מהכיסא והתקדמתי לכיוון האיש שיושב מימין, ״מי שלח אותכם?״ שאלתי והסתכלתי לו עמוק בעיניים. אין תשובה, ״לא עונה?״ שאלתי שוב וכשלא הייתה תשובה תקעתי את הסכין בירך ימין שלו, לא במקום שיגרום לו לדמם למוות אבל בהחלט מקום כואב שישפיע על ההליכה שלו, לא שהוא יוכל ללכת אחרי שאני אגמור איתו אבל עדיין המחשבה מספקת. האיש התקפל ככל שהכיסא אפשר לו ונאנק בכאבים, תפסתי לו בשיער ומשכתי אותו לאחור כדי שהוא ירים את הראש, ״אני אשאל שוב. מי. שלח. אותכם.״
״ל..לך תזדיין״ אמר בקושי ואני בתגובה סובבתי את הסכין כשהיא עדיין בתוך רגלו ואחר כך לשלוף אותה מה שגרם לו לחדש את כל הצרחות שלו. האנשים האלה לא יודעים עם מי הם התעסקו ולפי איך שזה נראה הולך להיות לנו לילה ארוך...

..........

אחרי הרבה שעות הצלחנו להוציא מהאנשים האלה קצת מידע והרגנו אותם. לפי מה שגילינו מי שהיו אחראים על זה היו הרוסים, שזה לא מפתיע כי המצב באמת היה מתוח לאחרונה והיה לי גם חשד משלי אבל אחרי שגילינו בוודאות שהרוסים דחו אותם זה אפשר לנו להתקדם קדימה. אחר כך ניהלנו ישיבה במשרד על הפעולות והצעדים שאנחנו ננקוט בהם כי מה שבטוח אני לא אשאר אדיש. לא אחרי שהם פגעו באנסטסיה.
עכשיו השעה מוקדמת בבוקר ועברו כבר יומיים מאז שאנסטסיה יצאה מהניתוח. אני וסביו בדרך לבית החולים אחרי שלא יצאה לי להיות שם במהלך היומיים האחרונים וגם לא ראיתי את אמא של אנסטסיה או את אחותה, התקשרתי אליהם באותו היום שזה קרה אבל עזבנו לפני שהם הספיקו להגיעה.
״אני רוצה שהאיום ישלח להם עוד היום, סביו. אם יש משהו שאני לא מוכן להסס לגביו זה כל מה שקשור לאנסטסיה. הרוסים האלה ישלמו על מה שקרה ואני רוצה שזה יקרה בהקדם.״ אמרתי לו שנייה לפני שהגענו לחדר של אנסטסיה, הוא הנהן שנייה לפני שנכנסנו לחדר.
רק ליילה הייתה בחדר וכשהיא ראתה שנכנסנו היא מיהרה לקום אלינו, ״אני שונאת אותכם. א-אתם אשמים במה שקרה לה.״ היא התחילה להלום עם אגרופים על החזה שלי תוך כדי שהיא בוכה ואני ניסיתי לתפוס את המפרקים שלה כדי לעצור ולהרחיק אותה, ״אמרת שתגן עליה! שיקרת!״
״ליילה, תירגעי״ אמרתי וסביו בא מאחור וניסה להרחיק אותה קצת אבל היא העיפה את הידיים של שנינו ממנה והתרחקה לצד השני של החדר וחזרה לשבת על הכיסא שליד המיטה ולהחזיק לה את היד, ״אמרת שאתה שומר עליה״ לחשה וניגבה את הדמעות שרק המשיכו לרדת, ״אני לא יכולה לאבד אותה, רק עכשיו קיבלתי אותה בחזרה״
״מה שקרה לא יחזור על עצמו.״ אמרתי, לא בטוח אם אני מנסה לשכנע אותה או את עצמי, לא היה לי עוד מה להגיד, לא היה משהו שיכולתי להגיד כי בתוך תוכי אני יודע שהיא צודקת. כל מה שקרה היה בגללי. אמרתי לה שהיא בטוחה איתי, שאני לא אתן ששום דבר יפגע בה אבל לא הצלחתי לקיים את ההבטחה שלי.
״אמא כמעט התמוטטה אחרי שהתקשרתם... אני לא חושבת שהיא תשרוד אם יקרה לה משהו, והאמת אני לא חושבת שגם אני...״ לחשה והעיניים שלה נצצו מדמעות, ״לא יקרה לה כלום. היא תהיה בסדר, את זה אני יכול להבטיח לך״
״כן... זה מה שאמרת בפעם הקודמת״ מלמלה ככה שבקושי היה ניתן לשמוע אותה אבל לא פספסתי את האכזבה בקולה. עד שאנסטסיה לא תתעורר אני אתמקד בנקמה, כבר יש לנו תוכנית ומחר אנחנו הולכים להוציא אותה לפועל. אין טעם לחכות וגם לא התכוונתי. אני רק מקווה שאנסטסיה תסלח לי כשהיא תתעורר ולא תרצה לעזוב אותי, כי אני לא בטוח שאוכל לתת לה ללכת, אפילו אם היא יותר בטוחה בלעדיי. לא משנה כמה אנוכי זה מוציא אותי מאז שהיא נכנסה לחיי היא הכניסה איתם אור ומהות, היא גורמת לי לחיות את החיים ולא פשוט להתקיים. לא פשוט לשרוד אותם אלה גם ליהנות מהם.

חוזרת להפעיל תצפו לפרקים השבוע🫶🏻