נשמה תאומה

פרק 42

מתיאו

למרות שהראש שלי היה עסוק בגלל העבודה יכולתי לראות שאנסטסיה מוטרדת. באותו היום שליילה ואמא שלה הגיעו אלינו לארוחת ערב והיא וליילה דיברו הראש של אנסטסיה היה במקום אחר. בערב כשהיא ואחותה דיברו אני וסביו שמענו מהמשרד שלי צעקות, לא קלטתי את כל תוכן השיחה אבל הבנתי חלקים ממנה ולא אהבתי בכלל את זה שזה מסיח את דעתה של אנסטסיה בגלל שזה אומר שהדברים הצליחו לחדור אליה וזה לוקח הרבה מקום במחשבות שלה.
באותו היום אני וסביו נכנסו למשרד שלי כמה פעמים בגלל שקיבלתי מסר מאיים והיינו צריכים לבדוק את המקור לפני שאני ממהר לפעול. זה לא פעם ראשונה ששולחים אליי איומים וגם לא פעם ולא פעמים ששלחו אנשים כדי להרוג אותי אבל הסיבה האמיתית שהייתי עצבני באותו הערב היא בגלל שהאיום היה על אנסטסיה. מאז שאני והיא בקשר ידעתי שחייה יהיו בסכנה, למרות כל ההגנה שאני מספק לה האיום תמיד שם והוא לעולם לא יחלוף. לפחות לא עד שהיא תצא מחיי לגמרי.
חייה תמיד היו ויהיו בסכנה אבל עכשיו האיום הוא ישירות על חייה.
באותו הערב אנסטסיה הייתה כל כך עייפה ולא מרוכזת שהיא אפילו לא שמה לב שהיו כמה דברים שבורים שזרקתי כמה דקות לפני זה.
"סביו אני רוצה תשובות עכשיו!" צעקתי מבלי לחשוב בכלל על אנסטסיה ואחותה שנמצאות בסלון ויכולות לשמוע אותי. "אני בודק את זה אבל זה יקח לי קצת זמן" סביו אמר ואני רק התעצבנתי עוד יותר. קמתי מהכיסא כשאני מעיף אותו אחורה, לקחתי את אחת הכוסות שהייתה מונחת על השולחן ובלי לחשוב פעמיים ניפצתי אותה על הקיר. "לעזאזל!" הסתובבתי והעפתי את הכיסא ככה שהוא התהפך ופגע בקיר. "חשבתי שאמרת שהעניין סודר, אמרת שהבהרנו לרוסים המזדיינים ההם שהם לא יכולים לאיים עלי."סיננתי לעברו בכעס. אחרי מה שקרה בפעם הקודמת כשהרוסים שלחו כמה אנשים כדי לפרוץ אליי הביתה ולחטוף את אנסטסיה אני וסביו עשינו הכל כדי לפתור את העניין. שלחנו כמה אנשים משלנו כדי להעביר משהו ולהשאיר הודעה ברחובות אבל כנראה שהם רק ראו בזה הזדמנות ולא הבינו שאני לא צוחק.
"מתיאו תעצור שנייה. אנחנו לא יודעים בוודאות עם האיום מהרוסים וגם אם כן צריך לחשוב שנייה ולתכנן מה עושים"
"זה לא משנה אם זה מהרוסים או לא אני אהרוג כל אחד ואחד שמעז לאיים על אנסטסיה! אני לא אתן שהיא תפגע שוב"

בסוף, אחרי שסביו בדק את הנושא התברר שאכן צדקתי. האיום נשלח מהרוסים כי משום מה הם לא הבינו את הרמז אחרי הפעם הקודמת כששלחו מישהו לחטוף את אנסטסיה. הגוף שלי רתח מזעם ואם אנסטסיה לא הייתה נכנסת לחדר כנראה שהייתי הורס את כולו. המחשבה על זה שמאיימים ישירות על חייה רק גורמת לי להרגיש אשם. אני לא בן אדם שמרבה להראות רגשות לאחרים ובטח שלא רגשות אשם. אבל אנסטסיה מוציאה ממני צדדים שלא ידעתי שקיימים ועכשיו היא נמצאת בסכנה בגללי.

עברו ארבעה ימים מאותו הערב ובגלל המצב הייתי נורא עסוק ובקושי בבית, אבל בפעמים המעטות שכן קפצתי הביתה לא יכולתי שלא לשים לב שהיא עדיין מוטרדת בגלל השיחה שלה עם ליילה. לא ידעתי את כל הפרטים והדברים שהיא אמרה לה כי שמעתי רק חלקים קטנים מהשיחה אבל ידעתי בעיקרון את הנושא המרכזי ולא אהבתי את זה שזה מעסיק אותה.
כל מה שרציתי לעשות הוא לשכב איתה כשאני מחבק אותה ואומר לה שהכל יהיה בסדר, גם אם אני לא באמת יודע אם זה נכון. במהלך הימים האחרונים שברתי, הרסתי ואפילו הרגתי בניסיון לשחרר חלק מהזעם שעצור בתוכי. כשהגעתי הביתה השעה הייתה כבר כמעט חצות. נכנסתי לחדר ומצאתי את אנסטסיה יושבת על הכורסה שבפינת החדר. היא ישבה עם הפנים אל הנוף שיש מחדר השינה שלנו והצמידה את הרגליים שלה לחזה.
ניגשתי אליה ומבטינו הצטלבו מההשתקפות של החלון. ליטפתי את הכתף שלה והרגשתי את חום גופה. "את עדיין ערה?"
היא משכה מכתפייה, "חיכיתי לך. חוץ מזה אני לא מצליחה להירדם"
נעמדתי בחזרה והלכתי לפנייה. התכופפתי ותפסתי את פניה בידיי, מעביר את אגודלי הלוך ושוב על הלחי שלה. מבטה ירד קצת למטה וישר דאגה הופיע על פניה. "מתיאו, החולצה שלך" היא תפסה  את החולצה במקום שהיה ניתן לראות קצת דם עליה וניסתה לראות עם נפגעתי. "אני בסדר. זה לא הדם שלי" ניסיתי להרגיע אותה אבל ראיתי שלא הצלחתי במאה אחוז. כרכתי את ידיי סביבה וסחבתי אותה איתי למקלחת. הנחתי אותה על הכיור ונעמדתי בין רגליה. היא מיהרה להוריד ממני את החולצה וישר אחרי זה את המכנסיים, עזרתי לה לצאת מבגדיה גם כן ונכנסנו למקלחת ביחד. נעמדנו מתחת לזרם המים והיא הניחה את ראשה על חזי ועצמה את עיניה. אחרי כמה דקות שפשוט עמדנו ככה מבלי להגיד כלום כשרק הצליל של המים הזורמים ממלא את החדר סיבנתי אותה וחפפתי את שיערה והיא עשתה את אותו הדבר לי.
כשיצאנו מהמקלחת שכבנו מחובקים במיטה ועשינו אהבה.
זה לא היה זיון מהיר שנועד לספק את שנינו. זה היה הרבה מעבר. נאמרו כל כך הרבה דברים מבלי שאמרנו בכלל משהו.
יכולתי לראות בעינייה את הפחדים והחששות שלה. את כל הדברים שלא העזנו להגיד בקול.
אמרתי לה שהכל יהיה בסדר למרות שבכלל לא הייתי בטוח. פעם ראשונה שהייתי אמור להגן על מישהו שאני אוהב ולא הייתי בטוח שאני יכול להגן עליו. אנסטסיה חיה בסכנה מתמדת כשהיא איתי ומיום ליום הסכנה רק הולכת וגדלה.

דבר ראשון סליחה שנעלמתי קצת. אני בבית כבר שבוע עם וירוס ובקושי הצלחתי לקום ולכתוב את הפרק הזה אז אני מקווה שתהנו ממנו. דבר שני לקראת סוף הפרק כתבתי את המשפט 'עשינו אהבה'. אתם לא מבינות/ם כמה קשה היה לי לכתוב אותו.
גילוי נאות על עצמי אני שונאת דברים קרינג'ים. במשך חצי שעה ישבתי וחשבתי מה לכתוב כי לא יכולתי להביא את עצמי לכתוב את המשפט הזה. בסופו של דבר עשיתי את זה כי לא מצאתי משהו אחר שהתאים לסיטואציה אבל אני מספרת לכם את זה כי באמת מעניין אותי לדעת אם אני היחידה שככה? כל כך הרבה דברים נשמעים *פחות* קרינג'ים באנגלית ובעברית אני פשוט לא מסוגלת לקרוא אותם.
אחרי שרבתי עם המקלדת במשך חצי שעה סיימתי את הפרק, מקווה שתהנו ממנו ושיהיה סופש נעים עד כמה שאפשר. חיבוקים ונשיקות עד לפרק הבא💋🫶🏻