נשמה תאומה

פרק 44

מתיאו

אנסטסיה לא מבינה שגם אם יש מליון שומרים מחוץ לבית זה לא אומר שנהיה בטוחים במליון אחוז. באיחוד אחרי מה שקרה ההגנות שלי סביבה עלו בכמה רמות. 
אם הצליחו להיכנס אליי הביתה זה אומר שאני לא בחרתי את השומרים הנכונים ולא וידאתי שהם יודעים להילחם ולהגן כמו שצריך.
אותם חיילים שאני בחרתי שיגנו על אנסטסיה ולא עשו זאת זה אחריות שלי ואשמה שלי.
אחרי שראיתי שזאת ליילה בדלת מיהרתי להשאיר אותם לבד ויצאתי. לי ולסביו גם ככה היו כמה דברים לסדר ואין לי כל כוונה להישאר שם ולשמוע אותן מדברות.
הייתי בדרך למכונית וקיבלתי שיחת טלפון מסביו. ״באתי להתקשר אליך. אני יוצא עכשיו ניפגש במועדון״ אמרתי לו לפני שהוא הספיק להגיד משהו. ״שלום גם לך. אל תצא, עושים שם עכשיו הכנות לקראת השיפוצים ויש שם סתם כאב ראש. אני בדרך אליך נדבר שם.״ נאנחתי. השיפוצים בכלל לא היו רעיון שלי, למעשה אני ממש התנגדתי אבל סביו טען שאנחנו צריכים שדרוג. ומפה לשם הולך להיות שם בלגן ויהיה יותר קשה להשתמש שם במשרדים והמרתף בשבוע הקרוב. ״בסדר אני מחכה לך במשרד״ אמרתי וניתקתי את השיחה לפני שהוא הספיק להוסיף עוד משהו. אחרי שנכנסתי לבית עברתי ליד הסלון כששמעתי את אנסטסיה צועקת. ״... החיים שלו מסכנים אותך מידי יום״
״אני יודעת!״ צעקה אנסטסיה ויאוש נשמע בקולה. ״ אני יודעת בסדר? זה כבר לא החיים שלי שבסכנה זה גם שלך ושל אמא....״ המשכתי להתקדם לכיוון המשרד שלי. לא היה לי זמן או כל כוונה להישאר ולשמוע אותן מדברות על זה. אני יודע שאנסטסיה אוהבת אותי, לא חשבתי שזה אפשרי אבל גם אני אוהב אותה. אבל ידעתי למה אני מכניס אותה כשהחלטתי שאני והיא נהייה ביחד.
נכנסתי למשרד והעפתי את הכיסא בעצבנות. ״פאק.״
צנחתי על הכיסא שלי ופתחתי את המחשב. מבטי התרומם כששמעתי את הדלת נפתחת, סביו נכנס לחדר. ״על מה כל הצעקו- מה קרה?״
״מה?״ שאלתי ביאוש, ״אנסטסיה נשמעת די כועסת ואתה כאן הולך כיסאות.״ אמר והתקדם בזהירות להרים את הכיסא שהעפתי והתיישב עליו. ״ליילה חושבת שאנסטסיה ואני לא צריכים להיות ביחד״
״ולמה שהיא תגיד את זה? אתה ואנסטסיה-״, ״היא צודקת״
סביו נעצר. הוא פתח את פיו אבל סגר אותו אחרי שנייה. לבסוף הוא צעק עלי, ״על מה אתה מדבר לעזאזל?״
״אנסטסיה אמרה את זה בעצמה, אני מסכן אותה. תחשוב על זה. אני עושה הכל כדי שהיא תהייה מוגנת אבל בסוף הסכנה הכי גדולה שלה זה אני״ אמרתי ונאנחתי. הנחתי יד על רקתי כשהרגשתי כאב ראש חד. עם כל הדברים שקורים כרגע אני לא מצליח להביא את עצמי לחשוב על כלום בגלל אנסטסיה. הסכנה של אנסטסיה רק הולכת וגדלה, מאז שהתארסנו כמות האיומים עליה רק עלתה. אני מגן עליה כמה שאני יכול אבל בסופו של דבר זה רק עניין של זמן. חלק ניכר באנסטסיה מכחיש את כל הסכנה שהיא נמצאת בה. ״תקשיב, אני מבין מה אתה אומר אבל בחייך. תחשוב שנייה. יש סיבה לזה שאתם ביחד, חוץ מזה לא עוברים מאירוסים לפרידה כל כך מהר״
הלכתי למזוג לי ויסקי ותופפתי עם אצבעותי על השידה שמאחסנת חלק מהאלכוהול שלי. ״אני לא יכול לחיות אם זה שאני פוגע בה״ היססתי לשנייה ושתיתי בלגימה אחת את כל מה שהיה בכוס.
אחר כך שכנעתי את סביו שיפסיק לדבר על אנסטסיה כי שום דבר שהוא יגיד לא ישנה את המצב ואחרי כמה זמן חזרנו לעבודה, או לפחות ניסינו. הראש שלי לא הפסיק לחשוב על אנסטסיה ומה אני הולך להגיד לה אחר כך. אי אפשר לדחות את השיחה הזאת יותר ממה שהיא נדחתה. אני ואנסטסיה שיחקנו עיוורים. התעלמנו מכל הסכנות והמשכנו כאילו הכל היה טוב. הבעיה היא ששום דבר לא טוב. שום דבר.

עבר כבר כמה זמן ואמרתי לסביו שילך למחסן ששם נמצאים כמה מהרוסים שתפסנו אחרי האיומים והמכתבים שהם שלחו לנו. עליתי לחדר השינה כדי להתקלח ולהחליף בגדים לפני שאני יוצא אליו. כל המקלחת המחשבות שלי נדדו לאנסטסיה ולא יכלתי להפסיק לחשוב על השיחה שלי עם סביו והדברים ששמעתי שהיא אמרה לליילה. יצאתי מהמקלחת והייתי באמצע להתלבש כשאנסטסיה נכנסה לחדר. מבטה היה קצת מרוחק, היא הייתה נראית מותשת אבל ברגע שהיא ראתה את הבעת פניי מבטה התפקס. ״חשבתי שנסעת עם סביו... הכל בסדר?״ שאלה בהיסוס וגופה היה דרוך מהרגיל, כאילו היא חוששת ממה שעתיד לבוא. ״היא צודקת את יודעת?״ אמרתי, ״אחותך צודקת״ חיוך ציני וצחוק מיואש נמלט מפי. ״מה? אל- אל מה אתה מדבר?״ היא שאלה בבלבול. לא רציתי להמשיך את המשפט, לא רציתי להוציא את המילים הבאות מהפה שלי אבל לא יכולנו להמשיך ולהתנהג כאילו הכל בסדר כשהמצב לא כזה. ״ידעתי שהעולם שלי מסוכן והחיים שלי מסוכנים, ובכל זאת. בכל זאת הכנסתי אותך לחיי״ אם מקודם היא הייתה מבולבלת עכשיו בכלל לא יכלתי להגדיר את הבעת פניה. ראיתי זכר של דמעות בעיניים שלה לפני שהיא מיהרה להגיד, ״מ-מה? מתיאו על מה אתה מדבר?״ לחשה בהיסוס ופחד. היא התקרבה אלי כדי לנסות לתפוס בידי אבל הסתובבתי והתרחקתי ממנה. לא יכולתי לתת לה להתקרב אליי ככה מהסיבה הפשוטה שהייתי אומר לה שהכל בדיחה מזויינת ומנשק אותה עד שהיא לא תוכל לנשום. אבל זה לא המצב, ושנינו צריכים להפסיק לשחק עיוורים. ״את צריכה לעזוב. את צריכה לשכוח שאי פעם הכרת אותי״ אמרתי לה והרגשתי את דמי מתחמם וזורם במעלה גופי. ״מתיאו על מה אתה מדבר? אני אוהבת אותך. ולא אכפת לי שזה מסכן אותי!״ אבל היה אמור להיות לה אכפת. לו היא רק ידעה את סוג האיומים שנשלחים ונאמרים עלייה רק בגלל שאני אוהבת אותה.
כן. אני אוהבת אותה. למרות כל מה שחשבתי וכל מה שהכרתי היא לימדה אותי לאהוב.
״את- פאק! אמור להיות לך אכפת. אנסטסיה את כמעט מתת, ואת בסכנה כל יום.״ היא הייתה מסונוורת, היא חייה בפנטזיה וחולמת על אחת אבל המציאות שלנו שונה והיא לא תקבל אותה.
״אני אוהבת אותך. הכנסת אור לחיי והפכת אותם לבעלי משמעות, אנחנו הולכים- אנחנו הולכים להתחתן עוד מעט ותהייה לנו משפחה משלנו-״ היא גמגמה ודמעות גלשו במורד פניה אבל עצרתי אותה לפני שתמשיך להזכיר את כל הדברים הטובים שיכלו להיות לנו.
״אל. אני לא יכול לחיות עם העבודה שאני מסכן אותך. חוץ מזה שהמצב שונה עכשיו את לא לבד, יש לך את אמא שלך ואחותך״
״בזכותך! איך אתה יכול להסתכל רק על הדברים הרעים? אם לא אתה כנראה שלא הייתי פוגשת אותו שוב לעולם״ הבכי שלה רק הלך וגבר והרגשתי צביטה קטנה בלב. ״אני צריך לפגישת עבודה, כשאני חוזר אני מצפה שלא תהיי פה. תעברי לגור עם אמא שלך ואחותך. תחיי את חייך ותשכחי את כל מה שאת יודעת.״ הייתי צריך להתרחק ממנה לפני שאני אתחרט על מה שאמרתי, למרות שלפי המבט בפנים שלה ידעתי שאני כבר מצטער.
עזבתי את הבית והלכתי לפגישה והפעם כל האנשים שתפסנו ושעיניתי, עשיתי הכל בכעס ותסכול. כעס על האנשים שחושבים שהם יכולים לאיים על אנסטסיה ולצאת מזה בחיים ותסכול בגלל שלא משנה מה אני אעשה המצב לא הולך להשתנות.

אהובות שלייי
נהייתי עמוסה ברמה שאתם בכלל לא מבינות.
כבר עכשיו יושבת לעבוד על הפרק הבא ואני מקווה שתהנו ממה שהעליתי כרגע, נשיקות וקריאה מהנה💛