נשמה תאומה

פרק 45

אנסטסיה

שחור. בור ללא תחתית. אם מישהו היה שואל אותי כרגע מה אני מרגישה זה מה שהייתי עונה. אני מרגישה שאני צונחת, כאילו מישהו בא וזרק לי פצצה בפרצוף והלך. ישבתי על הרצפה שעונה על אחד הקירות בחדר. העיניים שלי היו נפוחות מרוב בכי והראש שלי הרג אותי ולא עזר למצב. לא ידעתי כמה זמן עבר, אולי דקות? או שעות? הרגשתי פשוט שהגוף שלי קפא ואני נמצאת ביקום מקביל, כי בעולם שלי הייתי מאושרת. הייתי מאורסת ושמחה. עברתי הרבה כדי להגיע לכאן אבל הגעתי. ועכשיו הרגשתי שאני צונחת שוב. אחרי שמתיאו עזב לפגישה התקפי החרדה שלי חזרו ובמשך מה שהרגיש כמו שעות אבל בפועל אני בטוחה שהיה עשרים דקות לא יכלתי לנשום. הרגשתי שהלב והנשמה שלי עומדים לפרוץ החוצה ולברוח כי נמאס להם. נמאס להם מהכישלונות והאכזבות. בסופו של דבר מתיאו חזר מהפגישה ונכנס לחדר בטריקת הדלת מאחוריו. ״חשבתי שאמרתי לך לעזוב״ הוא אמר באנחה, ויכולתי להישבע שראיתי כאב במבטו, ראיתי שלא היה לו קל להגיד את הדברים ותהיתי למה בכל זאת הוא עושה את זה. למה הוא הורס אותנו. ״מתיאו תקשיב לי״ מיהרתי לקום מהרצפה ולנגב את הדמעות. הלכתי אליו וידיי תפסו בפניו. פניי היו אדומות ואני בטוחה שהיה אליהן סימנים של דמעות שהתייבשו אבל באותה שנייה הדמעות התחדשו. ״בבקשה... אל, אני אוהבת אותך אל-״ הוא התרחק ממני. ״אנסטסיה. תעזבי. את צריכה להפסיק להעמיד פנים כאילו הכל בסדר״, ״אבל הכל כן בסדר! מה אתה לא מספר לי? למה אתה מתנהג ככה?״ לא יכולתי כבר לשתוק. התעצבני עליו שהוא הורס את כל מה שיש בנינו ואפילו לא הבנתי למה. כן, החיים שלו מסוכנים. כן, אני בסכנה, כמעט מתתי לעזאזל אני יודעת שזה מסוכן אבל אם זה אומר שאנחנו נוכל להיות ביחד? זה שווה את הסכנה. ״אני לא יכול להמשיך לנהל איתך את השיחה הזאת. אני הולך להתקלח, כשאני יוצא אני לא רוצה לראות אותך כאן״ אמר. ״לא! מתיאו בבקשה אל-״ ניסיתי למנוע ממנו ללכת, ניסיתי לתפוס את ידו אבל לא ציפיתי לתגובה כזאת. ״תעופי מפה! תעזבי את הבית הזה ותשכחי שאי פעם אהבתי אותך״ במילים אלה הוא הסתובב וסגר אחריו את הדלת של המקלחת. אם חשבתי שליבי לא יכול להישבר יותר ממה שהוא כבר היה טעיתי. הרגשתי את רגליי נחלשות ועומדות לקרוס מתחתיי, כאילו לא יכלו יותר להחזיק את משקל גופי. דמעות המשיכו לזלוג במורד פניי אבל צליל לא יצא מפי, כאילו גופי קפא ולא אני מתפעלת אותו. כשהדלת נסגרה ידעתי שהוא היה רציני, מתיאו לא היה צועק עליי בטח שלא את זה. אני יכולה לעשות הרבה דברים אבל לשכוח שאי פעם אהבתי אותו? אני לא אצליח לעשות את זה לעולם.

...........

אחרי כמה דקות של שוק והלם בהם גופי פשוט קפא ולא ידעתי מה לעשות הלכתי לבית של אמא וליילה. פתחתי את הדלת בעייפות, גופי תפקד מעצמו כאילו אני כבר לא שולטת בו יותר. ״אנסטסיה?״ אמא ישבה על הכיסא במטבח וכשראתה אותי נכנסת היא באה לכיווני. ״מה קרה?״ דאגה נשמעה בקולה, הייתי בטוחה שנראיתי נורא. אחרי שעות של בכי הפנים שלי היו נפוחות ואדומות. כשהיא התקרבה אליי ועטפה אותי בחיבוקה החמים זה היה הרגע ששבר אותי. רגליי קרסו מתחתיי כאילו נכנעו סוף סוף, אחרי שעות על גבי שעות שהם מתפקדות תחת רגשותיי שהולכים ומשתוללים, כאילו כאילו רגליי לא יכלו יותר להכיל את משקל גופי והעצב שלי. ישבתי על הרצפה כשאמא שלי מחבקת אותי ומלטפת את שיערי.

אני לא יודעת כמה זמן עבר אבל בסופו של דבר עליתי עם אמא שלי לחדר שלה. החלפתי לפיג׳מה של ליילה ושכבתי במיטה של אמא ביחד איתה ועם ליילה. בסופו של דבר נרדמתי מהבכי והעייפות אבל כשהתעוררתי היה לי כאב ראש נוראי. הסתכלתי סביבי, לקח לי שנייה להבין שאני לא במיטה שלי ושל מתיאו ושזה לא החדר שלנו. זכרונות מאמש הציפו אותי והדמעות עמדו לרדת אבל הכרחתי את עצמי להירגע. הייתי צריכה לפחות להתחיל את הבוקר בלי דמעות. קמתי בזהירות מהמיטה ונאחזתי בשידה שלידי כי סחרחורת תקפה אותי. אחרי שהלכתי לשטוף פנים וצחצחתי שיניים עם מברשת שמצאתי במגירה וירדתי למטה.
אמא וליילה היו במטבח והכינו ארוחת בוקר, היה ריח בכל הבית של פנקייקים אבל הפעם זה לא שימח אותי. ״אנסטסיה! בואי שבי הכנו פנקייקים, הם עוד שנייה מוכנים״ ליילה באה אליי והובילה אותי אל אחד הכיסאות. הרגשתי יד חמה מונחת על הכתף שלי, ״איך את מרגישה?״ סובבתי את מבטי אל אמא שישבה לידי. לא ידעתי מה להגיד, הרגשתי מרוקנת מבפנים אחרי שמתיאו נפרד ממני ובכנות לא ידעתי איך להמשיך מכאן. הנחתי את שני המרפקים על השולחן והראש נח על הידיים. ״אני יודעת שקשה לך אבל את תתגברי על זה, תתגברי עליו״ ליילה אמרה. ״לא נראלי....״ מלמלתי, הניסיון שלי להחזיק את הדמעות לא עבד ומייד התחלתי לבכות.
״אני הולכת לשכב קצת״ אמרתי והתרוממתי מהכיסא. ״אבל לא אכלת כלום״
״אני לא רעבה״ מלמלתי והלכתי חזרה לחדר של אמא. לא אכלתי כלום מאתמול בצהריים אבל אני לא חושבת שאני אצליח לעכל כלום כרגע.הראש שלי היה מלא במחשבות והם לא היו לאכול. אתמול אחרי שמתיאו אמר לי ללכת הרגשתי כאילו תלשו חתיכה מהלב שלי החוצה, אני לא יודעת איך להמשיך מפה. כאב לי גם שליילה אומרת בכל כך קלות שאני אתגבר על זה. אני יודעת מה הדעות שלה על הקשר שלי ושל מתיאו, לפחות הקשר שהיה. אבל קיוויתי שהיא תשנה את דעתה, עכשיו אנחנו לא ביחד ואני מרגישה מפורקת. אין לי מושג איך לאסוף את כל השברים של ליבי ולהמשיך הלאה. נכנסתי לחדר ושכבתי על המיטה, מכורבלת עם השמיכה ומנסה לחזור לישון. אם חשבתי שללכת לישון ישתיק את המחשבות אז טעיתי, כי כל מה שהצלחתי לחשוב עליו זה מתיאו. החדר הזה זה לא החדר שלנו, אין פה את הריח של מתיאו או את הכרית שלו. בימים שהוא היה חוזר מאוחר מהעבודה, מה שקרה רוב הזמן, נהגתי לישון לכיוון הצד שלו במיטה כי שם הרגשתי את הריח שלו עוטף אותי, כמעט כמו הדבר האמיתי. ונכון שבימים שהוא היה חוזר מאוחר היה תזכורת לזה שהוא עובד בעבודה מסוכנת, כשהוא חוזר הביתה וכתמים של דם נמצאים על בגדיו או הפעמים שהוא מתעורר לעבודה כי קרה משהו אבל למדתי לחיות עם זה. במהלך הקשר שלנו למדתי לחיות עם זה, כי זה היה שווה את זה. הוא היה שווה את זה. כאב לי שהוא לא ראה את הדברים כמוני. והנה שוב הדמעות התחילו לרדת והתחלתי להתייפח עד שבסופו של דבר נרדמתי.

הפעם העלתי פרק מהר, אז כל הכבוד לי.
מקווה שכולכם נהנים מהחופש כי הוא מגיע לסיומו.
נ.ב זה התזכורת שלכם לקום ולעשות את העבודות לחופש שלא התחלתם. כמוני😁
חיבוקים ונשיקות אוהבת💛🫶🏻